זכאות עו"ד לשכר טרחה לאחר בקשת הפסקת ייצוג בשל סירוב לאשר פשרה

ביום 6.10.16 חתמה המשיבה על הסכם שכר טרחה (להלן: "ההסכם") לפיו התחייבה לשלם למערער שכר טרחה בסכום של 70,000 ₪, כולל מע"מ. בהסכם נקבע כי: "שכר הטרחה ישולם בכל מקרה גם במקרה של פשרה בתיק בכל שלב אפשרי.

במקרה של הפסקת הייצוג ע"י הלקוח מכל סיבה שהיא לא יוחזר שכה"ט".

ביום 13.10.16 הודיעה המשיבה למערער על ביטול ההסכם וביקשה כי המערער ישיב לה את הסכום ששילמה לו. בעקבות סרובו הגישה המשיבה תביעה להשבה.

המערער אישר כי המשיבה אכן הגיעה אליו במצוקה קשה לאחר שבעלה עזב אותה באופן פיתאומי לחו"ל וחשף אותה לנושים, אך טען כי מדובר במצב דברים רגיל בו אנשים פונים לעורכי דין לקבלת סיוע משפטי כשהם במצוקה, דבר שלא מונע החתמתם על הסכם שכר טרחה, מה עוד שהמשיבה חתמה על ההסכם לא בפגישה הראשונה שקיימה עם המערער אלא רק למחרת.

בפסק הדין קבע בימ"ש קמא כי המשיבה ויתרה על הטענה כי יש לבטל את הסכם בשל פגמים בכריתתו – עושק והטעיה, וביססה את הסעד המבוקש - השבת שכר הטרחה ששילמה, על הטענה כי למעט פגישה אחת, לא נתן לה המערער שירותים משפטיים כלשהם, ועל סמך הילכת ביניש-עדיאל טענה כי אין לאכוף את הוראת ההסכם לפיו בכל מקרה של הפסק הייצוג לא יושב שכר הטרחה, וכי המערער זכאי רק לשכר טרחה בגין השרות המצומצם שנתן למשיבה.

בימ"ש קמא היפה להלכה הפסוקה בסוגיית הפסקת ההיתקשרות עם עורך דין, תוך ציטוט ההלכה המנחה מפסק דין ביניש-עדיאל , ולאחר שבחן את התצהירים קבע בימ"ש קמא כי הוא מעדיף את גרסת המשיבה לפיה בפגישה שהתקיימה ביום 10.10.16 המערער טרם הכין מסמכים, והתבקש באותה פגישה להפסיק את ההיתקשרות.

...

כאמור, בימ"ש קמא אימץ את ההלכה שנפסקה בפסק הדין בע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ. דניה סיבוב חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114) לפיה "ביסודו העקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין", אך קבע כי המערער לא הביא ראיות שיאפשרו קביעת השכר הנ"ל. בניגוד לבימ"ש קמא, אני סבורה כי יש בהצהרת המערער ובמסמכים שצירף די כדי לקבוע את השכר הראוי למערער בגין עבודתו, ולו על דרך האומדנא (שהרי הצדדים קבעו סכום כולל למלוא הטיפול ואף הסכימו כי לא יוחזר במקרה של הפסקת הטיפול).

בנסיבות, גם איני סבורה כי יש מקום להחזיר את התיק לבימ"ש קמא על מנת שיקבע שכר זה. לפיכך, אני קובעת כי השכר הראוי לו זכאי המערער הינו 10,000 ₪.

התוצאה אני מקבלת את הערעור ומבטלת את פסק דינו של בימ"ש קמא.

ביום 15.6.2016 הגיש עו"ד אלון תביעה ע"ס 45,869 ₪ במסגרת ת"א 33081-06-16 (להלן: "תביעת עו"ד אלון") לתשלום יתרת שכר טירחתו בגין ייצוגו את גב' יפרח בהליכים השונים, אשר לטענתו לא שולמו לו. ביום 27.4.2017, ובטרם הוגש כתב הגנה מטעמה במסגרת תביעת עו"ד אלון, הגישה גב' יפרח תביעה נפרדת, ע"ס 80,000 ₪, במסגרת ת"א 44853-04-17 (להלן: "תביעת גב' יפרח") במסגרתה היא עותרת לפיצויה בגין נזקים שנגרמו לה בשל ייצוגו הרשלני (כפי שנטען) של עו"ד אלון.

במסגרת הסכם שכר הטירחה הוסכם כי ישולם לעו"ד אלון סך של 2,000 ₪ בצרוף מע"מ בגין הכנת התביעה; בנוסף ישולמו לעו"ד אלון 20% + מע"מ "מכל סכום שיתקבל, הן בפס"ד והן בהסכם פשרה ו/או גישור, בוררות וכיוב'" כאשר מוסכם כי שכר הטירחה אינו כולל אגרות, הוצאות, צלום, נסיעות וכיוצא בזה הוצאות אשר ישולמו על ידי הלקוח מיד עם דרישה (סעיף 1 ב להסכם שכר הטירחה).

הפסיקה עמדה על כך שרמת זהירות זו היא "רבה" וגבוהה יותר מאשר בעלי מיקצוע מיומנים אחרים (ראו: עניין שטיל, בעמ' 784; רע"א 2786/07 לופטיג נ' עו"ד בן יעקב, פסקה ה (11.11.2007)).

הטענה בנוגע לקזוז שכר טירחתו של עו"ד אלון והופעת טענות הרשלנות טוענת גב' יפרח כי עו"ד אלון קיזז שלא כדין וללא אישור בכתב או בעל פה 15,000 ₪ מהכספים אותם הייתה זכאית לקבל.

עו"ד אלון העיד כי גב' יפרח נתנה את הסכמתה המפורשת לנכוי חלק משכר הטירחה מהתקבול שהיתקבל ואף ביקשה כי יחלק את יתרת התקבול לשני חלקים, חלק אחד בעבור שכר דירה אותו היא חייבת לבעלת הדירה והחלק הנותר להעביר לחשבון הבנק של אחד מילדיה (סעיף 87 לתצהיר עדותו הראשית; נספח טו' ו-טז' לתצהירו).

מסקירת ההליכים שננקטו על ידי גב' יפרח והתנהלותה של גב' יפרח, נראה כי אכן טענותיה של גב' יפרח הנן טענות בדיעבד ובזמן אמת גב' יפרח לא העלתה כל טענה באשר לייצוגה או באשר לזכאותו של עו"ד אלון לקבלת שכר טירחתו.

נראה כי גב' יפרח אינה מבינה או יותר נכון מסרבת להבין, כי בתביעה זו, כמו בהליכים שקדמו לה, טענות לחוד וקביעות עובדתיות ומשפטיות לחוד.

כאמור, עו"ד אלון לא ציין את הדברים במסגרת תצהיר עדותו, על אף שהדברים מיוחסים לו. לעניין זה לא ניתן להיתעלם מהאמור בנספח א' לתצהירה של עו"ד יזהר, במסגרת הודעת דוא"ל מיום 14.1.2015 כותבת עו"ד יזהר לעו"ד אלון לאחר שנודע להם דבר העיקולים כי "אין לי שמץ בהוצל"פ, אבל אולי צריך לפנות ולעכב הליכי עיקול כי מוגשת תביעה? שלא תהיה פאשלה איתה, הם מפנים מלא לקוחות. היא בכתה לי שאתה אלוהים שלה ושרק אתה יכול להציל אותה, ממש מסכנה". מכאן, שבזמן אמת עמדו בפני עו"ד אלון שיקולים נוספים באשר לייצוגה המשפטי של גב' יפרח, אשר גם הם באים בשיקלול החישובים בקביעת שכר הטירחה הנקבע לייצוג בהליך כלשהיא.

...

כפי שנפסק בעניין יכין חקל, במקרה כזה, יש ללכת בהתאם לכלל המצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 הקובע כי: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". כפי שנפסק בעניין יכין חקל: "הצורך באומדן השכר הראוי– חלף שכר מוסכם – עשוי להתעורר במקרים שונים (ראו ג' קלינג אתיקה בעריכת דין [7], בעמ' 270), ובכלל זה המקרה נושא ענייננו, אשר בו לא סוכם כלל שיעור שכר הטרחה ... הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן חינם. אדרבה, רואים בצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי (ע"א 180/71 לביא נ' קצין התגמולים [2]), והוא כשהנסיבות אינן מצביעות על מסקנה אחרת (ראו עוד ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' עו"ד רוזן [3], בעמ' 342)...". (שם בפסקה 9, ההדגשה אינה במקור-ר"א).

סיכום לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין תביעת גב' יפרח להידחות ודין תביעת עו"ד אלון להתקבל בחלקה, בכל הנוגע לתשלום יתרת שכר טרחתו בהליך הפלילי של בנם של יפרח, בהליך תביעת העבודה ולתשלום יתרת האגרה ששולמה על ידו בקשר עם תביעת העבודה.

יחד עם זאת, מצאנו במקורותינו מקרא מפורש המורה "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג' ג').

התובע סרב בתוקף והתנה השתחררותה של הנתבעת מייצוג בחתימה על הסכם הפשרה, הסכם דראקוני ובלתי סביר.

דיון והכרעה: כאמור; השאלות המרכזיות הדורשות הכרעה – האם יש לחייב את הנתבעת במלוא סכום הסכם הפשרה עליו חתמה, לאחר שביקשה להפסיק את ההיתקשרות עם התובע; האם יש לקבוע שכר טירחה ראוי; שאלות אלה מעוררות שאלות נוספות, למשל – האם הנתבעת חתמה על הסכם הפשרה תוך כפייה ו/או הטעייה; האם הסכם שכר הטירחה, וכפועל יוצא, הסכם הפשרה אינו חוקי; על שאלות אלה ואחרות שיתעוררו, אדון בהמשך.

במסגרת הסכם שכר הטירחה הוסכם: "שכר הטירחה המוסכם הוא 100,000 ₪ + מע"מ + הוצאות ושכ"ט שייקבעו ע"י ביהמ"ש + 10% + מע"מ מהסכום שיפסק ו/או מהתקבול שיתקבל עם סיום התביעה/פירוק השתוף ו/או בפשרה ו/או כל הסדר מחוץ לכותלי בית המשפט". וכן, סעיף 5 להסכם קובע, בין היתר: "שכר הטירחה ישולם במלואו... באם יחליט הלקוח מכל סיבה שהיא להפסיק את ההליך...". הנתבעת ביקשה להשתחרר מייצוגו של התובע, זה האחרון הסכים לכך, ולא עמד בדווקנות על קיום הסכם שכר הטירחה, כלשונו.

לא נעלם מעיני כי הצדדים סיכמו ביניהם, בהסכם הפשרה, סכום פשרה, וקבעו לצידו סנקציה, שככל שהנתבעת לא תעמוד בהסכם הפשרה, היא תישא בסך כולל של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ. לטעמי, ניתן לראות ב"סנקציה" "פיצוי מוסכם". וכן, בסעיף 5 להסכם שכר הטירחה נקבע שככל שהנתבעת תפסיק את הייצוג, מכל סיבה שהיא, היא תישא במלוא שכר הטירחה, בסך של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ. בכל הנוגע לסעיף 5 להסכם שכר הטירחה, בהתאם לפסיקה, כפי שהובא לעיל, יהיו מקרים שבהם יהיה עורך-הדין זכאי לפצויי ציפייה, ויהיו מקרים שלא.

הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים בין הצדדים נחתם הסכם פשרה ביום 30.05.2016, ובין היתר הוסכם בו, בסעיפים 2 ו- 3, כדלקמן: "למרות האמור והקבוע בהסכם שכר הטירחה מיום ה- 02.05.16 הרי שלפנים משורת הדין במידה ותשלם הלקוחה הסך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ בעשרים תשלומים שוים ורצופים, לחשבון על שם עו"ד ביטון דוד... כשהראשון הוא ליום 01.07.16 ומידי ה- 1 לכל חודש בחודשו הרי שעם סיום התשלומים במועדם יהיה חובה כלפי עו"ד ביטון מסולק... .

...

אולם, הנתבעת לא התכבדה להציג, ולו ראיה אחת שתאשש את טענתה, ועל כן אין ממש בטענה זו. סוף דבר: לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי שכר הטרחה הראוי בענייננו, הינו 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, קרי – סך של 46,800 ₪.

נחה דעתי כי הנתבעת חתמה על הסכם הפשרה מתוך רצון חופשי, ואין ממש בטענותיה בדבר "כפייה", "הטעייה" ונזקים.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 46,800 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

אלא, שלטענת התובעים ביום 19/4/13 חתם הנתבע 1 בשם התובע 1 על הסכם הרכישה עם הנתבע 2 מכוח ייפוי כוח מזויף, שכן במועד זה הנתבע 1 כבר ידע לכאורה כי עסקת החליפין לא תוכל לצאת מן הכוח אל לפועל בשל סרוב המנהל.

לעניין יתר רכיבי התביעה, התובע מוותר פרט לשכר טירחת עו"ד, לגביו בית המשפט יכריע בהתאם לסעיף 79 א' לאחר שהתובע יגיש סיכומים קצרים והנתבע יגיש סיכומים קצרים.

בהתאם, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, ונקבעו מועדים להגשת סיכומים בסוגיית שכר טירחת עו"ד. ביום 8/9/22 הוגשה הודעת בא כוח התובעים על הפסקת ייצוג, בה נטען לסרוב התובעים לשלם את שכר טירחתו, ובטענה לניגוד עניינים העלול לנבוע מתביעה, אשר על פי הנטען, תוגש נגדם בעיניין זה. בהחלטה מיום 24/9/22 הבקשה התקבלה, בהתאם וכאמור בה. משלא הוגשו סיכומי התובעים, בנגוד להחלטות קודמות, ניתנה ביום 3/10/22 החלטה לפיה, טיעוני הצדדים בסוגיית שכר טירחה יסוכמו בעל פה בדיון שנקבע לשם כך. ביום 25/10/22 היתקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם (בא כוחם החדש של התובעים), במסגרתו הודיעו ב"כ הצדדים לפרוטוקול כדלקמן: "מוסכם עלינו כי בהתאם להחלטה בפרוטוקול הקודם ביהמ"ש יכריע לפי סעיף 79 א בסוגיית שכר הטירחה. בנוסף, בית המשפט יכריע לפי 79א לגבי הוצאות המומחה מטעם ביהמ"ש עד לסך של 4,000 ₪ אם מגיע למי מהצדדים. מבקשים לתת פטור מאגרה שנייה, להחזיר יתרת אגרה ראשונה בגלל תיקון כתב התביעה ככל שהיא לא הוחזרה ולהחזיר את הפקדון בתיק. תנתן החלטה לעורך דין מועד להחזיר לתובעים באמצעות ב"כ החדש, את המחאה בסך 65,000 ₪, שהועברה בדיון הקודם." בהתאם, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים; נקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב; וצוין כי הצדדים יקדמו את ההסכמות שקבלו תוקף של פסק דין בדיון הקודם לטובת השלמת עסקת המכר, כמפורט בפרוטוקול הקודם.

בין לבין, ביום 1/12/22 ניתן פסק דין על דרך הפשרה, בסוגיית שכר הטירחה וההוצאות, במסגרתו חויב הנתבע 1 לשלם לתובעים בגין שכ"ט עו"ד סך כולל של 15,000 ₪.

נטען כי אף ביחס לבעייתיות נוספת שהועלתה באותה שיחה בקשר עם צו עיקול זמני שהוטל על זכויות התובע 1 בחלקה וקיומה של הערה רשומה - הוצעו פיתרונות כמפורט בס' 7 - 8 לתגובה.

" בנוסף נפסק בהילכת שרבט, כי פסק דין אשר הושג בפשרה כמוהו ככל פסק דין ומשכך הוא ניתן לאכיפה בהליכים לפי הפקודה (הילכת שרבט, ס' 11); כי מטרתו של הליך לפי הפקודה הוא הרתעה מהפרה ומניעת המשכותה בעתיד; כי העקרונות שהותוו בפסיקה ביחס לאכיפת צו שפוטי באמצעות הפקודה הם, בין היתר: במטרה לקיים הליך מהיר ויעיל שיוביל לקיום הצוו; כשבידי מפר הצוו הכוח לתקן את ההפרה; מקום בו הצוו שאכיפתו מתבקשת הוא ברור וחד-משמעי; ולא קיימת דרך חלופית לאכיפה, בדרך חמורה ופוגענית פחות.

...

לנוכח כל האמור, טען הנתבע 1 כי הוא פעל במקצועיות, בזהירות ובנאמנות, תוך עדכון התובעים אודות החלטות המנהל.

לפיכך, אני דוחה את טענת התובעים לפיה, לכאורה, לא הייתה כל הוראה ו/או צו המחייבם לחתום על הסכם המכר.

במצב דברים זה, דומה כי היה מקום להיעתר לבקשה כבר בעת הזו.

התובעת נאחזה בסעיף 4 להסכם בו נקבע ""כל שכר הטירחה ישולם לידי עוה"ד גם במקרה של פשרה, וגם במקרה של הפסקת ייצוג". אין בידי לקבל עמדה זו. עורך דין זכאי לשכר עבור עבודה שביצע ומשהופסק הייצוג על רקע חוסר שביעות רצון של הלקוח, לא מתקבל על הדעת, כי עורך הדין יהיה זכאי לשכר טירחה מלא, כאילו ייצג בתיק עד לסיום ההליך.

הנתבעת הסבירה, כי החליטה להפסיק את הייצוג על ידי התובעת לאחר שבבקשה בצו הגנה שהוגשה על ידה ניתן צו הדדי, תוצאה שהנתבעת לא ביקשה והדברים הובילו להתדרדרות ביחסים עם בעלה (עד שנאלצה לצאת למרכז סיוע לנשים ולשהות שם מיום 26.11.17 עד ליום 26.8.18).

הנתבעת טענה, כי שילמה סך של 3,000 ₪ נוספים לתובעת במזומן, אך לא קיבלה קבלה בגין תשלום זה. הנתבעת סירבה למסור את פרטי האחות והגיס שנתנו לה כספים אלה ולכן לא מצאתי לקבל גירסתה בעיניין זה. הנתבעת טענה בכתב הגנתה להעברה בנקאית אך לא הוכחו תשלומים מעבר לסכומים הנ"ל. נוכח כל האמור, אני קובעת, כי הסכומים ששילמה הנתבעת עבור שכר הטירחה הם הסכומים בגינם נימסרה חשבונית בסך של 2,000 ₪ ובסך של 1,200 ₪.

התובעת אישרה, כי מהדיון השני במהו"ת עורך דין אמור ללוות בדיונים (עד ארבע דיונים בהתאם לתקנות).

ברת"ק (מחוזי י-ם) 18345-04-17 משה חן נ' מאיר יעקוביאן (10.4.18) נקבע, כי "עורך דין שלא התרשל זכאי לשכר ראוי, אף אם לא נקבע בהסכם שכר הטירחה שכר זה. מדובר בתנאי מכללא אותו יש לקרוא לתוך ההסכם, כזה החל על מסגרת היחסים בין עורך דין ללקוח. הסכם שכר הטירחה שנערך בין הצדדים אינו כולל היתייחסות לתשלום שכר טירחה במקרה של הפסקת הייצוג, אך המבקש זכאי לשכר טירחה ראוי עבור עבודתו, שעה שהמשיב הוא זה שהפסיק את הייצוג". שכר הטירחה נקבע על דרך האומדנה.

...

שוכנעתי, כי פעולה ד' מהווה 50% מעבודת התובעת לנוכח היקפה (הכנת לקראת דיון וייצוג בדיון) ועל כן הפעולות א'-ג' שקולות לפעולה ד' במשקלן ביחס לשכר הטרחה, וכי פסיקת שכרה בהתאם לתעריף המינימלי יש בו לקפח את התובעת.

נוכח כל האמור לעיל, על הנתבעת לשאת בשכרה של התובעת בגין הפעולות א'-ג' בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. מסכום זה יש להפחית את הסכומים ששולמו מכבר בסך כולל של 3,200 ₪.

כמו-כן הוסכם על הצדדים, כי הנתבעת נשאה מכבר בתשלום בסך 574 ₪ בגין אגרות והוצאות נלוות ששולמו על ידי התובעת במהלכה הייצוג ולכן אין לחייבה בסכום זה. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,800 ₪ בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בסך של 500 ₪.