זכאות ניצולי שואה על פי החוק הגרמני והחוק הישראלי

זה המקום לציין כי בישראל חיים היום הרבה מאד ניצולי שואה ששרדו את השואה באירופה או בצפון אפריקה ובכל זאת אינם מוכרים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, גם לא כזכאים לקיצבה חודשית על פי חוק ההטבות משום שאינם עונים על המדדים המקנים זכאות על פי החוקים הללו אך הם ניצולי שואה לכל דבר וחלקם מוכר ומקבל סיוע ותמיכה ע"י קרנות או גופים שונים בארץ ובעולם, סיוע ותמיכה אלו אינם מהוים כאמור "דין" או בסיס משפטי לקבלת הכרה על פי החוק.

אלא שהפסיקה הישראלית המאוחרת לפס"ד שוהם הגבילה את גבולות האחריות הגרמנית רק למקרים בהם הרדיפה בוצעה ע"י גורמי שילטון של מדינה שהנה זרועה הארוכה של גרמניה ורק אז תיחשב לרדיפה באחריות גרמניה, מעשים ופעולות רדיפה ספורדיות, לא ממוסדות ולא מאורגנות לא הוכרו כרדיפות המזכות על פי החוק הגרמני ומכאן על פי החוק הישראלי.

...

לאחר ששקלנו את העניין וחרף דחיית הערר, סבורים אנו כי בשים לב לאופיו הסוציאלי של החוק, למהות הזכויות שנתבעו במסגרתו, בשים לב לחשיבות הציבורית והאנושית הכרוכה בניהולו יש לעשות שימוש בסמכותנו על פי סעיף 39 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב-1992 ולפסוק לזכות העוררים הוצאות ושכר טרחת עורך דינם.

אנו סבורים שאין צורך בכך ברם ככל שתתעורר מחלוקת בעניין הוצאות המומחים (כאמור רק על פי קבלות ותשלומים שבוצעו בפועל), ניתן יהיה להגיש בקשה למתן שומת הוצאות.

הערר נדחה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 60 יום.

בהסכם השילומים הנזכר בסעיף 1 לחוק לרבות המכתב 1א. קיבלה על עצמה מדינת ישראל את החובה לפצות נכים, כהגדרתם בחוק הגרמני, שלולא אותו הסכם, הייתה מוטלת על ממשלת גרמניה המערבית, לכן הלכה היא כי יש לבחון בכל מקרה לגופו אם התובע על פי חוק הרדיפות אכן היה זכאי לפצוי על פי הדין הגרמני.

העוררים עררו לוועדת הערר על החלטת הרשות לניצולי שואה (המשיבה) שלא להכיר בהם כניצולי שואה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, עקב נרדפותם על ידי ממשלת וישי.

...

אשר להוצאות המשפט: בענין הוצאות המשפט מצאנו לנכון ללכת במתווה שסלל בית המשפט העליון בפסק הדין עפרוני הנ"ל, שבו התקבל ערעור העוררים על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"ו 17971-08-17 הרשות לזכויות ניצולי שואה נ. גמיש, שביטל את הוצאות המשפט שפסקה לעוררים ועדת הערר בחיפה ב- ו"ע 34142-08-13 גמיש נ. הרשות לזכויות ניצולי שואה (להלן: "פס"ד גמיש").

לאור האמור לעיל ובתוקף סמכותנו לפי סעיף 39 לחוק בתי דין מינהליים תשי"ב - 1992, מצאנו לנכון לפסוק לעוררים הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דינם.

הערר נדחה.

מדינת ישראל ויתרה בשם הניצולים, ללא קבלת הסכמתם המפורשת, על זכותם האישית לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי בשל האירועים הקשים שעברו עליהם והסבל שסיבלו, נטלה את כספי הפיצויים שאותם ניצולים היו יכולים לתבוע מגרמניה ובה בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה.

בעקבות הסכם השילומים חייבה מדינת ישראל עצמה לפצות ולשקם את הניצולים תושבי ישראל על פי מתכונת החוק הגרמני שהעניק זכויות לאותם ניצולים.

...

על פסק דינה של ועדת הערר שליד בית משפט השלום בבאר שבע, בראשות כב' השופטת (עמיתה) דרורה בית אור (בתיק ו"ע 9969-11-13), שניתן ביום 23.7.17, לפיו נדחה הערר על החלטת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר (להלן: "הרשות" או "המדינה") שלא לשלם תגמולים ליוצאי עיראק ניצולי טבח ה"פרהוד", הגישו ערעור המערערים (ע"ו 55221-10-17), אשר מבקשים להפוך את פסק דינה של הוועדה ולקבוע כי הם זכאים, עקרונית, לתגמולים חודשיים מכוח החוק.

סיכום: בסיכומו של דבר, אציע לחברי ההרכב לדחות את ערעוריהם של המערערים על החלטות הוועדות בחיפה ובבאר שבע, אשר קבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים מכוח החוק.

סארי ג'יוסי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של האב"ד. אנו מורים על דחיית ערעוריהם של המערערים על החלטות הוועדות בחיפה ובבאר שבע, אשר קבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים מכוח החוק.

אנו מקבלים את ערעור הרשות כנגד חיובה בהוצאות על ידי הוועדה בחיפה, ומורים לבטל את חיוב הרשות בתשלום הוצאות לטובת המערערים.

בית משפט השלום בחיפה ו"ע 62910-12-13 ו"ע 52428-01-14 תיק חצוני: ועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 יו"ר הוועדה כב' השופט אהרון שדה חברת הוועדה – דר' נעמי אפטר חברת הוועדה – עו"ד צפורת בלאושטיין העוררים 1. משה סספורטס 2. מימון אבו 3. ארמנד טולדנו 4. זהבה אלקיים ע"י ב"כ עוה"ד דוד ידיד, דורון עצמון ואח' חלק מהעוררים גם ע"י עוה"ד א. קידר המשיבות 1. הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר 2. משרד האוצר/הלישכה לשקום נכים פסק דין

ועידת התביעות הנה גוף אשר ניהל ומנהל מו"מ בעיניינן של קבוצות נרדפים שרובן אינן מוכרות כלל לפי החוק הגרמני או הישראלי ואולי דוקא בשל כך. לא פעם מי שהוכר ע"י ועידת התביעות/קרן הסיוע, נימנעה ממנו האפשרות להכנס לגדר החקיקה הישראלית, כך למשל בחוק ההטבות, אחד התנאים בשעתו, לקבלת תגמול חודשי על פיו הוא התנאי שהנרדף לא קיבל קצבה ממקור אחר (קרי ועידת התביעות/קרן הסיוע/קרן סעיף 2).

עיון בסיכומי טענות העוררים להכרה על פי החוק הגרמני היתמקדו בכמה מישורים: הזכאות לפי סעיפים 1, 2 לחוק הפיצויים הגרמני בשילוב עם סעיף 47 אשר מדבר על הגבלת חירות.

...

גם אם נקבל (ואיננו מקבלים) את הגישה לפיה "מתח מירבי וקיצוני" יכול להוות עילה עצמאית לזכאות לא ניתן לקבוע שמתח מירבי וקיצוני במובן שהוענק לו בפסיקה התקיים במרוקו או שמתח כזה קשור לצורר הנאצי ולכן אין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי מרוקו.

בעניין גמיש התייחסנו למקרה שקרה ברומניה שלה היו יחסי קרבה-גם אידיאולוגית לגרמניה הנאצית ובכל זאת החקיקה האנטישמית ויישומה לפני התאריך שלפיו גרמניה לקחה אחריות לא הוכרו כמזכים בפיצוי : "ולמרות שיחסיה של רומניה באותה תקופה עם גרמניה היו קרובים בהרבה מאלו של עיראק עם גרמניה, למרות שהמעורבות הגרמנית ברומניה הייתה עמוקה יותר, למרות שרומניה הסכימה להיות חלק ממדינות הציר והבינה היטב שעליה לשאת חן בעיניי גרמניה מכל מיני טעמים ולמרות שגם ברומניה ואולי בעיקר שם, השפיעה גרמניה, במישרין ובעקיפין על התעוררות האנטישמיות שהייתה טבועה באנשי המקום, הפסיקה הישראלית לא הכירה כלל בכל שרשרת האירועים האנטישמיים הללו ולרבות בחקיקה הפשיסטית והאנטישמית באותה התקופה כמזכים בתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ויש לומר שלא בכדי." סוף דבר על אף הרצון "הטבעי" של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להקל ככל האפשר על נרדפים שעניינם נדון לפניה , אין ביכולתנו להעניק הכרה באותם מקרים שאינם עונים על הגדרות החוק.

משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.

יפים לענייננו דבריו של כב' המשנה לנשיא, השופט מ. חשין ז"ל ב-דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "עניין גרנות"), פ"ד ס (3) 88, 93, פסקות 4-5: "בעקבות הסכם השילומים חייבה מדינת ישראל עצמה לפצות ולשקם את הניצולים תושבי ישראל על פי מתכונת החוק הגרמני שהעניק זכויות לאותם ניצולים. וכך, סמוך לאחר שנחתם הסכם השילומים, נחקק בישראל חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (חוק נכי רדיפות הנאצים או החוק), והוא חוק שנועד להסדיר מתן פיצוי ותגמול לניצולי שואה שלקו בנכות עקב רדיפות הנאצים. חוק נכי רדיפות הנאצים – חוק תכלת-לבן הוא, חוק הוא מבית היוצר של כנסת ישראל, ואולם כאמור בו מפורשות, הזכאות לקבלת תגמולים מאוצר המדינה תקבע בהתאם לדין הגרמני ותהא שמורה לנכים שהיו זכאים לפצוי לפי הדין הגרמני לולא ויתרה מדינת ישראל בהסכם השילומים על זכותם לתבוע פיצויים מגרמניה. וכלשון הוראת סעיף 1 לחוק:

...

"בעניין גמיש, הגם שעררם של יהודי עירק נדחה, ראינו חשיבות בהעלאת נושא הפרהוד לסדר היום הציבורי והמשפטי, ראינו חשיבות במתן הערכה עמוקה לב"כ העוררים על טרחתם, מסירותם וההוצאות הכבירות שהוציאו לצורך העניין, נתנו ביטוי להתנהלות המשיבה שם ופירטנו בהרחבה את השיקולים שהביאו אותנו לפסוק שם לזכות העוררים הוצאות זאת כאמור חרף דחיית עררם. החלטתנו זו בוטלה בערכאת הערעור, החלטה שמנחה אותנו ואותה אנו מכבדים. אילו היה הדבר נתון לשיקולנו, היינו פוסקים בדיוק אותו סכום גם כאן". באשר לסמכותה של הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בעניין פסיקת הוצאות המשפט בערר, אנו מפנים לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, סעיף 39(א): "בית דין רשאי לפסוק לבעל דין הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין". וכן לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973, סעיף 42: "הוצאות הערר וכל הליך שבו יהיו בשיקול דעתה של הועדה". על יסוד כל האמור לעיל, אנו פוסקים לזכות המערערים, החזר בשיעור של מחצית מהוצאות חוות דעת המומחים מטעמם, לרבות תשלומים בגין התייצבות המומחים לחקירה, וכן החזר בגין החלק ששילמו המערערים בעלויות ההקלטה והתמלול, ובנוסף גם החזר עלויות איסוף המסמכים, כל זאת על-פי קבלות/הוכחות תשלום שתוגשנה למשיבה.

כמו כן, ולאחר ששקלנו בדבר ונתנו את דעתנו לטיעונים המפורטים של שני הצדדים בכתב ובעל-פה באשר לשכר הטרחה, החלטנו לפסוק לזכות המערערים שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

לפיכך, וכמצוין כבר לעיל, דין הערעור להידחות, זולת בעניין פסיקת הוצאות המשפט בהתאם לאמור בפסקאות מט-נא לפסק דיננו.