זכאות לתשלום ריבית מיוחדת על סכום עתידי בהסכם שיפוי

ההסכם והפסיקה בהקשרו, הדגישו את כוונת הצדדים לחסוך בהתדיינויות בכל הכרוך ליישום הוראת סעיף 328 לחוק הקובע את הקף זכויות השבוב של המל"ל. בפרשת זטולובסקי נקבע כי: "תביעת המוסד מכוח ההסכם (וכזו היא התביעה שלפנינו), נסמכת על ההסכמים שנחתמו בין חברות הביטוח לבין המוסד לביטוח לאומי, אשר באו להסדיר באופן כולל את מערך היחסים בין צדדים אלה בכל הכרוך ליישום הוראת סעיף 328 הנ"ל. כידוע, המוסד לביטוח לאומי וחברות הביטוח ראו לנכון לייעל את הליך השיפוי בדרך של קביעת הסדר מוסכם כללי מראש, שיבוא תחת ההתדיינויות העתידיות שהיו נידרשות בכל פעם שהמוסד היה חפץ להפעיל את הזכות המוקנית לו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. ההסכמים נועדו "..

הכלל שנקבע כאמור לעיל, להתיישנות תביעת השבוב שמכוח החוק, שהוחל גם על היתיישנות תביעת שבוב מכוח ההסכם, היה לפני תיקון החוק ולפני הוספת סעיף 328(א1)(3) שקבעה דין היתיישנות מיוחד, ולפיו עיקרון היסוד שלפיו תביעת שבוב נולדת עם תביעת הניזוק ומתיישנת עימה נותר בעינו, למעט כשהמזיק או מבטחתו שילמו פיצוי לנפגע וניכו את תגמולי המל"ל. במקרה כגון דא חל ההסדר המיוחד שנקבע בסעיף 328(א1)03) לחוק.

השיעורים שנקבעו בסעיף 3 להסכם שונו במרוצת השנים, ומוסכם על הצדדים בעניינינו כי שיעור השבוב הרלבנטי עומד על 55% מתגמולי המל"ל. · בהתאם להוראת סעיף 6 להסכם בשילוב עם השינויים מיום 26.3.1985 ומיום 7.3.1986, "החברה תשלם את תביעת המוסד לפי דרישתו תוך 45 ימים מיום הדרישה. פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה של 15 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המאקסימאלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית... ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל." (ההדגשה שלי הח"מ ואינה במקור).

...

לאור כל האמור, אבחן עתה את סוגיית ההתיישנות, על יסוד הוראת סעיף 328 (א1)(3), שמבחינת מועדי תחולתה, אין כל חולק כי יש לה תחולה בענייננו [לדיון נרחב בשאלת מועד תחולת הוראת התיקון, ראו: ע"א (ת"א) 22963-10-18 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (21.1.2020)].

שיהוי: הטענה להגשת התביעה תוך שיהוי רב הוגשה כלאחר יד, ולכן אין בידי לקבלה.

לסיכום אני מורה על דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

נתתי דעתי לטענות התובעת לרבות ההפניות לפסיקה בעיניין זה. אציין, כי בסעיף 1 ב' להסכם שכה"ט, נקבע בין הצדדים, כי התובעת תשלם לבאי כוחה סך של - 25% מכל סכום שייפסק בפסק דין בתוספת מע"מ (ס"ק ד'), למעט אגרת בית משפט.

בחישוב פשוט, ככל שאקבל את תביעת התובעת בנכוי אשם תורם בשיעור של - 30%, מבקשת התובעת כי בית המשפט יפסוק את שכר הטירחה שעתידה היא לשלם, בסך של – 63,322 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 אשר היתה בתוקף במועד הגשת התביעה, קובעת כדלקמן: "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טירחת עורך דין והוצאות משפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו " תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות החדשות"), אשר החליפה את התקנה הנ"ל קובעת בזו הלשון: "(א) סכום שכר טירחת עורך דין שיפסוק בית המשפט לטובת בעל הדין שזכה בהליך, בכפוף לאמור בתקנת משנה (ג), לא יפחת מן התעריף שנקבע לעניין שכר טירחת עורך דין בכללי לישכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), התש"ס-2000, זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים, על תשלום סכום נמוך יותר מהסכום האמור.

במסגרת בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות למתן רשיונות יבוא ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 30.6.05), נידרש בית המשפט העליון לסוגיה זו ופסק, כי על היושב בדין לפסוק לטובת הזוכה - החזר בגין הוצאות "סבירות, מידתיות והכרחיות" לניהול ההליך בנסיבות העניין ולפיכך, "אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל, אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין". יוער, כי לא הוצגו לפניי במסגרת הטיעונים - אסמכתות, שיש בהן כדי לאשש את הטענה להוצאות ריאליות - בסכום הנטען ובנסיבות הללו, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

נתתי דעתי לסכום התביעה המקורי בכתב התביעה (450,000 ₪) לסכום הסופי שנפסק (253,289 ₪), לקיומם של 6 דיונים, לאנטרס הצבורי שבפתיחת שערי בית המשפט ובחשיבותה של זכות הגישה לערכאות, בעמדת הנתבעות שהיה בה מן הצדק כבר במהלך ההליך, בצורך בבירור עובדתי של נסיבות המקרה, וכן בעובדה שהתנהלו הוכחות, נשמעו עדים והוגשו סיכומים, כמו גם בהתנהלות הצדדים ובהתארכות ההליך ומורכבותו והזמן שהושקע בהכנתו (ראו: בג"ץ 891/05 דלעיל ; כן ראו: ע"א 762/76 כץ נ' חב' מנחם אמיר בע"מ, פ"ד לב(2) 500).

כל הסכומים שפסקתי ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסיקתם ועד למועד התשלום המלא בפועל.

...

נתתי דעתי לטענות התובעת לרבות ההפניות לפסיקה בעניין זה. אציין, כי בסעיף 1 ב' להסכם שכה"ט, נקבע בין הצדדים, כי התובעת תשלם לבאי כוחה סך של - 25% מכל סכום שייפסק בפסק דין בתוספת מע"מ (ס"ק ד'), למעט אגרת בית משפט.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של – 253,289 ₪, בגין הנזק.

כן תשלמנה הנתבעות לתובעת שכ"ט עו"ד, בסך של – 16,564 ₪ בתוספת מע"מ בסך של – 2,816 ₪ ובסה"כ סך של – 19,379 ₪.

לאחר שקילת כלל הנסיבות אני מעמידה את סכום הפצוי בגין כל ראשי נזק אלו, לעבר ולעתיד, על סכום של 280,000 ₪ נכון להיום כולל ריבית.

היא טוענת כי לא מתקיימות בעניינינו נסיבות חריגות המצדיקות שכ"ט נוסף בגין הטיפול בתביעת התובע במוסד, כי לא נידרש ייצוג משפטי לשם הכרה בזכאותו ולא התעוררו סוגיות מורכבות בגינן נדרשו פעולות משפטיות מיוחדות.

בהתאם לחוות דעת מעודכנת זו יחושב סכום הנכוי ויחושב הסכום לו זכאי המוסד, כאשר התובע זכאי בכל מקרה לפצוי בשיעור 25% מסכום הנזק (לפני ניכוי התשלומים התכופים) והמוסד ליתרה.

הנושא לא עלה במסגרת הדיונים במשפט, פרטי הסכם שכר הטירחה בין המוסד ובאי כוחו אינם בידיעת בית המשפט ובנסיבות אלו לא אחרוג משעור שכר הטירחה הקבוע בכללי לישכת עורכי הדין, כך שסכום שכר הטירחה לפי הכללים ישולם בגין מלוא סכום הנזק.

בנסיבות אלו יש לקבל ההודעה לצד שלישי כנגד צדדי ג' 1 ו – 3 ואני קובעת כי הם חייבים לשפות את הנתבעת, יחד ולחוד, בכל סכום ששילמה ותשלם לתובעים, כל סכום בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום הוצאתו ועד יום ההחזר בפועל.

...

עמדת הנתבעת מקובלת עלי ואיני סבורה שמדובר במקרה חריג בו יש לסטות מהוראות כללי לשכת עורכי הדין בדבר התעריף המקסימלי לשכ"ט עו"ד בטיפול בתביעות לפי חוק הפיצויים.

בנסיבות אלו יש לקבל ההודעה לצד שלישי כנגד צדדי ג' 1 ו – 3 ואני קובעת כי הם חייבים לשפות את הנתבעת, יחד ולחוד, בכל סכום ששילמה ותשלם לתובעים, כל סכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתו ועד יום ההחזר בפועל.

כפי שנפסק לא פעם, הפצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות.

בפסיקה נקבע כי כאשר בני מישפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני מישפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (06.01.15) וע"א 1164/02 קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (04.08.05)), משכך אין לראות בעזרה שניתנה ע"י קרוב מישפחה, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277).

על סמך גרסת התובע ואימו בדבר העזרה שקבל ממנה לאחר התאונה ובעקבותיה, לאור הפגיעות שנגרמו לו בתאונה, האישפוז, הניתוח שעבר, תקופת ההחלמה, אשר כללה איסור דריכה על הרגל, ובהמשך דריכה חלקית וטיפולי פיזיותראפיה, הנכויות הזמניות שנקבעו לו ע"י ועדות המל"ל, הנכות הרפואית טיבה ומקומה, לרבות שיעור הנכות התפקודית, ראיתי להעמיד את הפצוי בגין אב נזק זה לעבר ולעתיד בגין התאונה על סכום גלובאלי בסך של 25,000 ₪.

לפיכך, אין מקום, לשיטת הנתבעת, לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. לגבי העבר - התובע נפגע בתאונת דרכים שהוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, ולכן בעקרון מכוסות כל הוצאותיו הרפואיות ע"י המל"ל מכוח חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, וזאת באמצעות קופת החולים של התובע לפי ההסכם בין הקופה למל"ל. מה עוד, מדובר בנזק מיוחד והתובע לא צירף אסמכתות בדבר הוצאות כאמור.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו לפניי ולאחר שנתתי דעתי לנסיבות העניין כאן, סבורני כי יש מקום לקבל את טענות התובע ולקבוע כי נכותו התפקודית עולה על שיעור הנכות הרפואית, אם כי לא בשיעור לו הוא עתר, וכי יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על שיעור של 14% (מעוגל).

לסיכום פרק זה - בהתחשב בכל האמור לעיל, בנסיבות האינדיווידואליות לענייננו, אני מוצאת כי קיימת פגיעה תפקודית בגין התאונה, אך אינני מקבלת את עמדות הצדדים לגבי שיעורה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 414,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי שנפסק בתוספת מע"מ כחוק, וכן החזר אגרת פתיחת ההליך, כפי ששולמה משוערכת להיום.

על-פי ההסכם ועל-פי השכל הישר ניתן לחייב את החברה הקבלנית בשיפוי רק בגין מעשיה ומחדליה שלה, ולפיכך אני קובעת כי החברה הקבלנית תחויב כלפי הערייה בשיפוי בשיעור של שני שלישים (66.67%) מן הסכום הכולל בו תחויב בתשלום לתובעת.

התובעת העידה כי היא עובדת כמנהלת משרד, וטענה כי בעקבות הדלקות החוזרות בעינה, ימי המחלה והמגבלות מהן סבלה, נגרמו לה הפסדי הישתכרות, אולם לא הציגה תלושי שכר או כל אסמכתה אחרת להפסדי הישתכרות, שהם נזק מיוחד הטעון הוכחה.

לפיכך ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שניגרם לה. התובעת טענה כי נגרמו לה הוצאות בגין הצורך ברכישת תרופות, וכי תאלץ להוסיף ולרכוש תרופות גם בעתיד.

הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

...

על-פי ההסכם ועל-פי השכל הישר ניתן לחייב את החברה הקבלנית בשיפוי רק בגין מעשיה ומחדליה שלה, ולפיכך אני קובעת כי החברה הקבלנית תחויב כלפי העירייה בשיפוי בשיעור של שני שלישים (66.67%) מן הסכום הכולל בו תחויב בתשלום לתובעת.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה בחלקה ופוסקת לתובעת פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וכן פיצוי בסך 1,000 ₪ בגין הוצאות.

אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי בחלקה, ומחייבת את הצד השלישי לשלם לנתבעת שני שלישים (66.67%) מסכום הפיצוי בו חויבה כלפי התובעת, בסך כולל של 4,200 ₪.