זכאות לתשלום דמי לידה מכוח לימודי סיעוד

לטעמו של הנתבע, המשמעות היא כי דמי הביטוח שגובה הנתבע אינם מנוכים מדמי הלידה עבור ענף אמהות בלבד, אלא המבוטחת ממשיכה לשלם דמי ביטוח ולהיות מבוטחת גם ביתר הענפים, כגון נפגעי עבודה, סיעוד, זקנה ושאירים ועוד.

לשיטתו של הנתבע, צירוף הוראות החוק מלמד כי יש קשר ישיר בין הכנסת התובעת בתקופה הסמוכה להפסקת העבודה ודמי הביטוח שהיא שילמה, לבין שיעור דמי הלידה שלו היא זכאית.

" כן ראו הדברים הבאים, בעב"ל (ארצי) 129/03 לוין כפיר – המוסד לביטוח לאומי, , ניתן ביום 22.6.2014, שכבר אוזכר דלעיל: "ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח יוצרת את הזיקה בין ההכנסה לצורך החיוב בדמי ביטוח להכנסה לעניין קביעת שיעור דמי לידה. הדרך שבה קובעים את ההכנסה לעניין חיוב בדמי ביטוח שתשמש בסימן מנחה לדרך חישוב ההכנסה לעניין קביעת דמי הלידה, וזאת מכוח הזיקה בין השתיים שמקורה בהגדרת "הכנסה" בסעיף 54 לחוק.

...

אנו דוחים טענה זו, ומקובלת עלינו טענת הנתבע כי הגדרת ההכנסה של מבוטח (בכלל) ושל מבוטחת עצמאית (בפרט) היא אחת ויחידה, הן לעניין הבסיס לגמלאות והן לעניין תשלום דמי הביטוח.

גם דינן של טענות אלה להידחות.

לסיכום לאור כלל האמור לעיל, דין התביעה להידחות, וכך אנו מורים.

לפנינו תביעת התובע, מבקש מקלט נתין אריתריאה, לכספים וזכויות מכוח משפט העבודה המגן.

מנגד, טענה הנתבעת, כי תביעת התובע נולדה בחטא תוך הטעיית הנתבעת כי התובע מחזיק ברשיון עבודה בישראל כחוק, אשר התגלה בסופו של יום כמזויף.

לאחר שבחנו את העדויות והראיות שהובאו בפנינו ביחס לשאלת השכר הקובע, מצאנו לקבל את טענות התובע כי רכיב "תוספת לשעות" ורכיב "פנסיה עובדים זרים", אינם באים בגדר הפרשות לפנסיה ומהוים חלק משכרו הקובע, להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו. ראשית, בחינת תלושי השכר של התובע מלמדת כי רכיב הפנסיה/תוספת לשעות אינו אחיד והוא משתנה, בעוד שבכל החודשים התובע עובד במשרה מלאה.

הנתבעת טענה כי התובע לא פוטר מעבודתו, ולו היה עולה בידו של התובע לקבל אישור עבודה בתוקף, היתה מחזירה את התובע לעבודה מרצון, שכן הנתבעת משוועת לידיים עובדות ולא בקלות ניתן להשיג עובדים סיעודיים.

לאחר שעיינו בטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי התובע זכאי לתשלום דמי חג. עניין זה הוכרע בעיניין נחום צמח (ע"ע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש קרל זינגר צפון (1968) בע"מ), שם נקבע כי העובד זכאי גם לתשלום בגין יום החג בו עבד, אלא אם כן עבודתו באותו יום חג היתה שלא מתוך כורח.

...

תחשיב התובע שצורף לכתב התביעה המתוקן, לא נסתר, ומצאנו לקבל התחשיב ולפיו קיימים הפרשי שכר בסכום של 24,134 ₪.

סוף דבר התביעה נגד הנתבעת מתקבלת ברכיבים הבאים: א. הפרשות לפיצויים בסך 5,456 ₪.

נוכח התוצאה אליה הגענו, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 6,000 ₪, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

מנגד טוענים הנתבעים, כי הם זכאים להוסיף ולהחזיק בדירה ואף לשלם דמי שכירות מופחתים, מכוח זכויותיהם כדייר ממשיך כמובנו בחוק.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 1 לחוק, מגדיר מיהו דייר ממשיך: "דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; ואולם, לא כל דייר ממשיך הוא גם דייר ממשיך זכאי.

צא ולמד, הגדרתו של פלוני כ'דייר ממשיך' לפי סעיף 1 לחוק הריהי תנאי הכרחי לזכאותו להמשך מגורים בדירה ציבורית; היא איננה תנאי מספיק.

רון נולד באילת בשנת 2000, ובשנת 2005 או 2006 החל את לימודיו בכתה א' בבית הספר היסודי ממ"ד "בר אילן" ברמלה.

...

מקובלת עלי העמדה לפיה אין מניעה לתקוף בנסיבות אלו בתקיפה עקיפה החלטה מנהלית, אשר עניינה קביעת עובדות המקימות או שוללות זכות דייר ממשיך, שכן מדובר בשאלה המצריכה בירור בעדים וראיות (ר' ע"א (מחוזי חיפה) 51650-02-18‏ ‏ אליהו עזרן נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ (2018); לעניין חשיבות ביסוס ההחלטה המנהלית על תשתית עובדתית מספקת ר' בג"ץ 987/94‏ ‏ יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת (1994)) עוד לא מצאתי לייחס משקל רב מדי לכך שהנתבעים לא זימנו לעדות את אחותם טירן, אשר טיפלה וסעדה את ההורים המנוחים במשך התקופה יחד עם ליאור.

סוף דבר שוכנעתי במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי, כי הנתבעים התגוררו בדירה הציבורית מאז המועד הקובע ועד לפטירת אביהם המנוח.

משכך, התביעה לפינוי ולסילוק ידם של הנתבעים מהדירה – נדחית.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". "המבחן המקובל להגדרת "עילת תובענה" הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003) (להלן: ענין זיסר); ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984)).

באופן דומה, התוספת להסכם שנחתמה בין קרן מחקרים רפואיים בתל השומר לבין הנתבעת (להלן: "התוספת"), ובה היתייחסות להסכם תוך מתן הגדרה להסכם כ"הסכם בקשר להפעלה ולאחזקת מוסד צבורי לאישפוז קשישים סיעודיים" (ראו "הואיל" ראשון לתוספת, נספח ה' לכתב ההגנה), ונקבע בה כי "חישוב חלוקת ההוצאות לפי נשוא מיסמך זה מתבסס על העובדה שנמסרה לצדדים, לפיה יש לגיל עד את הרשות להשתמש ב-12 הביתנים המפורטים להלן..." (סעיף 3 לתוספת).

כפי שכבר אמרתי בדיון – מדובר בשאלה משפטית – האם לנתבעת זכות בלתי הדירה והאם היא פטורה מתשלום דמי שימוש בנסיבות בהן אין מחלוקת עובדתית כי הנתבעת שוהה במקום עשרות שנים מכוח הסכם בר רשות וכי לא שילמה כל תמורה עבור השמוש.

מדברים אלה עולה בבירור כי גם אם הנושא "לא עלה" וגם אם הצדדים "לא ניכנסו לפינות" הרי שאין ללמוד מכך בשום אופן על כוונה משתמעת למתן זכות שימוש ללא תמורה וללא אפשרות ביטול, זכויות שחייבות להינתן במפורש ובצורה ברורה באופן שלא יצריך מתן פרשנות או פיענוח רמזים וכוונות נסתרות.

...

אין בידי לקבל את טענות הנתבעת.

יישום דברי הנתבעת מביא למסקנה כי גם לשיטתה לא ניתנה רשות בלתי הדירה וממילא לא הוסכם על שימוש ללא תמורה, בהעדר רשות מפורשת שכזו.

סוף דבר כאמור, התביעה מתקבלת בחלקה, באופן בו צמצמתי את התקופה בגינה חויבה הנתבעת בתשלום דמי שימוש.

ביום 24.8.21 כתב המוסד לתובע כדלקמן: "בהמשך לטפול בתביעתך לחופשה לאב בעיניין תקופת ההכשרה המקצועית במגמת סיעוד, הריני להודיעך כי עפ"י סעיף 49(ב)(1) לחוק, קובע כי האב זכאי לתשלום דמי לידה ובילבד שהוא עובד או עצמאי כאמור בסעיף 49(ב)(1) לחוק – עובד שכיר או עובד עצמאי שמלאו לו 18 והוא מועסק בישראל. בשונה מנשים, סעיף 40(ב)(2) לחוק, שעניינו מבוטחת לדמי לידה למי ששוהה בהכשרה מקצועית, אינו חל על אבות לעניין זכאותם לדמי לידה הן מבחינת צבירת הבסיס לחישוב והן לחישוב דמי הלידה. אבות חייבים בצבירת תקופת אכשרה מלאה מכוח עבודתם כשכירים או עצמאיים בלבד". תמצית טענות הצדדים התובע טוען שעמדת המוסד לפיה הזכאות לדמי לידה מהכשרה מקצועית תנתן לנשים בלבד הנה מפלה.

סעיף 40(ב)(1) קובע כי מבוטחת "למענק אישפוז, למענק לידה ולקצבת לידה" היא "עובדת או עובדת עצמאית שמלאו לה 18 שנים והיא מועסקת בישראל ואם היא ומעבידה הם תושבי ישראל וחוזה העבודה נקשר בישראל, אף אם היא עובדת מחוץ לישראל". מסעיף זה, החל על גברים מכוח סעיף 49 לעיל, אנו לומדים שגם גברים המועסקים נחשבים מבוטחים לצורך קצבת לידה.

...

סעיף 40(ב)(2) הוא זה שעומד במחלוקת לפנינו משהזכאות, לפי לשון הסעיף, אינה חלה על התובע בהיותו גבר ולא "אשה". מן הכלל אל הפרט לאחר בחינת טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות.

דבר זה נאמר בבירור בעב"ל (ארצי) 19745-05-15 המוסד לביטוח לאומי – אלמוני (31.3.16): "משכך הם הדברים, משמעותם הינם השוואת תנאי הזכאות על פי אותו פרק בחוק הביטוח הלאומי של התא המשפחתי החד מיני לתא המשפחתי המסורתי, ולא העדפתו של התא המשפחתי החד מיני. לגבי התא המשפחתי המסורתי, משמדובר בהריון אחד ולידה אחת קמה זכאות אחת... סיכומו של דבר, למשיב ובן זוגו הגיע תשלום מענק אשפוז אחד, מענק לידה אחד מוגדל משמדובר בלידת תאומית ודמי לידה רק לאחד מהם, ללא חפיפת זכאות של דמי לידה ביחס לאותה תקופה לגבי שניהם". זכאותה של האישה דווקא, הנמצאת בהכשרה מקצועית, לדמי לידה מובנת לאור הקשיים הייחודיים שהיא נדרשת להתמודד עמם בעקבות ההיריון והלידה.

בהתאם לכך, לא מצאנו מקור נורמטיבי לחרוג מההסדר המפורש שקבע המחוקק לפיו רק נשים זכאיות לדמי לידה עבור תקופת הכשרה.

סוף דבר התביעה נדחית.