זכאות לרישום במרשם האוכלוסין של תושבי מזרח ירושלים

עניינה של העתירה בסירובו של המשיב להכיר בעותר כזכאי לקבלת היתרי שהייה מתחדשים ("היתרי מת"ק") בירושלים, מכוחה של החלטת ממשלה 2492 מ- 28.10.07, העוסקת בתושבי איזור יהודה ושומרון השוהים במזרח ירושלים תקופה ממושכת ללא אשרה כדין.

רקע נורמאטיבי במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת נדונו בערכאות עתירות של תושבי איזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש) שהתגוררו בירושלים שנים רבות שלא כדין, וטענו כי הם זכאים למעמד של תושבי קבע.

תושב איו"ש הרשום במירשם האוכלוסין באיו"ש והמתגורר, שלא כדין, במזרח ירושלים, ברציפות משנת 1987 ועד ליום הגשת בקשתו בהתאם להחלטה זו, ואשר בניית גדר הבטחון באיזור ירושלים פגעה באופן ממשי במירקם חייו, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש, רשאי שר הפנים לאשר את המשך ישיבתו במזרחי ירושלים, עפ"י היתר זמני שיינתן לו על ידי מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, בשים לב לנסיבותיו האישיות.

...

לטענת ב"כ העותר, יש לפרש את החלטת הממשלה פרשנות תכליתית, ולהקיש ממקרים אחרים, דוגמת "דייר ממשיך" בחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, שלא כל היעדרות מובילה בהכרח למסקנה כי אינו בבחינת "ממשיך". עוד מפנה היא לפסקי דין של בית המשפט העליון שעסקו בילדי מהגרי עבודה, כגון עע"מ 9094/07 סנצ'ס נ' משרד הפנים (מ- 4.3.13), מהם מבקשת היא ללמוד כי יש לפרש את תנאי הרציפות פרשנות גמישה ורחבה.

כך גם לא מצאתי מקום להשוואה בין עניינו של העותר שלפניי לבין עניינם של העותרים בעת"מ 23733-04-13 הנ"ל, שם נעתר המשיב למבוקש בעתירה ונתן לעותרים היתרי שהייה זמניים.

גם על פי פרשנות גמישה של המונח רצף מגורים נראה, כי המסקנה היא שרצף כזה לא נשמר על ידי העותר, ולמשך תקופה משמעותית.

העתירה נדחית.

לגופה של העתירה טוענת העותרת כי מדיניותם של המשיבים, שלא לתת מעמד תושב אירעי המקנה זכויות סוציאליות וביטוח רפואי לילדיהם הקטינים של המבקשים להשיב את רישיון הקבע שפקע ומחזיקים ברישיונות לישיבת אירעי בעצמם במהלך תקופת הביניים, מנוגדת לעיקרון טובת הילד, שמדינת ישראל מחויבת לו, פוגעת בזכותם של התושבים לחיי מישפחה ולוקה בחוסר סבירות קצוני.

נוכח האמור דורשת העותרת בעתירתה להורות למשיבים לשנות את מדיניותם כך שלילדים שנולדו מחוץ לישראל לתושבי מזרח ירושלים שמעמד הקבע שלהם הופקע, והם מצויים בהליך להשבתו, תוך שהם מחזיקים ברישיון לישיבת קבע, יינתן אותו מעמד שניתן להורה בעל מעמד הקבע שלצידו הם חיים, היינו, רישיון ישיבה אירעי מסוג א/5, חלף רישיון מסוג ב/2 הניתן להם כיום; לקבוע כי בבחינת בקשות להסדרת מעמדם של ילדים אלו במסגרת "נוהל הטיפול בבקשה למתן רישיון ישיבה בישראל לקטין שנולד מחוץ לישראל שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע" (נוהל מס' 5.2.0030), כך שהמועד הקובע לעניין גיל הילדים יהיה מועד הגשת הבקשה של ההורה להשבת מעמד הקבע שלו, ולא מועד הגשת הבקשה להסדרת המעמד של הילד; לחלופין, לקבוע כי תושבי מזרח ירושלים שמעמד הקבע שלהם הופקע יוכלו להגיש בקשות להסדרת מעמדם של ילדיהם כתושבי קבע, שיטופלו באופן שנקבע בנוהל שמספרו 5.2.0030, החל ממועד הגשת הבקשה להשבת מעמד הקבע שלהם.

בעיניינם של תושבי האיזור אסר חוק הוראת השעה על הענקת מעמד לפי חוק האזרחות, הנפקת רישיון לפי חוק הכניסה לישראל ומתן אישורים לשהייה בישראל על-ידי מפקד האיזור, בקבעו בסעיף 2, כי לא יוענקו אזרחות או תושבות למי שרשום במירשם האוכלוסין של האיזור, וכן למי שמתגורר באיזור אף שאינו רשום במירשם האוכלוסין של האיזור.

...

עוד בחנתי את טענות העותרת בדבר היעדר קוהרנטיות במדיניות המשיבים כלפי קטינים שהוריהם מבקשים להסדיר את מעמדם, ולא מצאתי כי הטענות מבוססות דיין, כך שדין העתירה בעיקרה להידחות, למעט לעניין הגיל הקובע לקטין שבגר במשך שנות התהליך שעבר ההורה וילדו, נושא שהמשיבים הביעו נכונות לשקול את מדיניותם בקשר אליו, וכך סבורה אני כי מן הדין שייעשה.

מטעמים אלה, משלא מצאתי היעדר קוהרנטיות במדיניות המשיבים, ולנוכח הפסיקה המתוארת בהרחבה לעיל ביחס למעמדם של קטינים בתקופת הביניים שבה נבחנת הבקשה למתן מעמד, אינני מוצאת מקום להיעתר לבקשת העותרת לפסילת מדיניות המשיבים למתן רישיון ארעי מסוג ב/2 לקטינים המצויים בתקופת הביניים שבמהלכה נבחנת בקשת הוריהם להשבת רישיון ישיבת הקבע שהיה ברשותם.

אכן, בדיון הבהירה ב"כ המשיבים כי הדברים הוצעו לפתרון העתירה בכללותה, דבר שב"כ העותרת לא הביעה הסכמתה לו. עם זאת, נראה כי בהקשר זה אכן יש מקום לשינוי הנוהל, שכן בעתירה הוצגה קושי קונקרטי שמעורר הנוהל במתכונתו בסוגיה זו לאור התמשכות התהליכים, בלא שהוצג מענה מטעם המשיבים לקושי ולהצדקה לו. על המשיבים להידרש אפוא לעדכון נהליהם בהקשר זה. בכפוף לכך העתירה נדחית.

התוצאה הייתה כי מי שלא התפקד במפקד של מזרח ירושלים בשנת 1967, לכאורה לא היה זכאי לרישיון ישיבת קבע בישראל, וכניסתו לארץ הייתה נתונה לשיקול דעת שר הפנים בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל.

לפיכך, מי מהם שהוכיח ברמת הראיה המנהלית על יסוד ראיות אובייקטיביות וברורות כי הוא התגורר בתחומי העיר ירושלים עובר למפקד האוכלוסין בשנת 1967, יכול היה לקבל מעמד של תושב קבע אף אם לא התפקד במפקד האמור.

בד בבד, בפיסקה ב' להחלטת הממשלה נקבע הסדר חלופי הנוגע לתושב איזור הרשום במירשם האוכלוסין באיזור, שהוכח בראיות אובייקטיביות מהימנות כי הוא מתגורר שלא כדין במזרח ירושלים ברציפות מאז שנת 1987, ובניית גדר הבטחון באיזור ירושלים פגעה באופן ממשי במירקם חייו במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש. נקבע כי בנוגע לתושב איזור כאמור, שר הפנים רשאי לאשר את המשך ישיבתו במזרח ירושלים לפי היתר שהייה זמני שיינתן על-ידי מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, וזאת בשים לב לנסיבותיו האישיות של אותו אדם.

...

עניין זה הוסבר בפסק דינו של כב' השופט אברבנאל בעמ"נ 46096-01-20 עבד רבה הנ"ל, ואני מפנה לנימוקים שם. הנה כי כן, אין עילה להתערבותי בקביעתו של בית הדין לעררים לפיה הבקשה המקורית של המערערים משנת 2006, הוכרעה בהחלטתו הראשונה של המשיב משנת 2011 שהפכה לחלוטה; ואילו הבקשה החוזרת של המערערים משנת 2018, דינה להידחות על הסף בהעדר אפשרות להגיש בקשה מכוח הסדר 1967 או מכוח הסדר 1972 לאחר פרסום החלטת הממשלה משנת 2007.

המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי בדין קבע בית הדין לעררים כי אין צורך להיזקק לטעמים המהותיים שהובילו את המשיב לדחיית בקשתם החוזרת של המערערים, שכן דינה דחייה על הסף.

עם זאת, אראה להתחשב בסכום ההוצאות שנפסק בערכאה קמא בבואי לחייב בהוצאות בערכאה זו. סוף דבר נוכח מכלול הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

לא זו בלבד, בכניסה לאותה לישכה שורר "עומס קשה מינשוא", ובהיעדר תורים זמינים הרי שכלל אין "אפשרות מעשית לקבוע תור לקבלת שירות". העותרים טענו כי היחס השונה לקבוצת אוכלוסיה זו עולה כדי הפליה אסורה על בסיס מקום מגורים – ואולי אף על בסיס לאום – ובקשו להורות לרשות האוכלוסין וההגירה לנמק "מדוע לא תעניק לכל תושבי מזרח ירושלים הרשומים במירשם האוכלוסין שירותי מירשם, לרבות הנפקת תעודות זהות ותעודות מעבר, בכל לישכה של הרשות לפי בחירתם, באותם תנאים בהם ניתנים שירותים אלה לתושבי מערב ירושלים". בתגובתה המקדמית לעתירה, טענה רשות האוכלוסין וההגירה כי נוכח תושבות הקבע של מרבית תושבי מזרח ירושלים, "ישנם שירותים מסוימים המחייבים בחינה האם מרכז חייו של המבקש בישראל". לדבריה, עובדי הלישכה המזרח-ירושלמית פיתחו "מומחיות ייחודית" בעיניין, ולכן אין להפנות את המלאכה ללשכות אחרות, שאינן מצוידות בידע ובמיומנות הנחוצים.

אכן, העתירה הובילה לדיאלוג פרודוקטיבי בין הצדדים, ולשיפור מהותי בשירות לו זכאים תושבי מזרח ירושלים.

...

בתום הדיון הראשון בעתירה (השופטים נ' הנדל ו-ע' פוגלמן, והשופטת י' וילנר) הוחלט כי "בהינתן נכונותה של המשיבה לבחון הוצאת הוראה אחידה ביחס לבקשות תושבים קבועים, לרבות תושבי מזרח ירושלים, בענייני שירותי מרשם שאינן כוללות שינויי מעמד – החלטנו לדחות את הדיון בעתירה ולהורות למשיבה להגיש הודעת עדכון". הרשות פעלה בהתאם, ובתום הדיון השני בעתירה (בהרכב הנוכחי) מצאנו כי – "עתירה זו היא בעלת שני ראשים. האחד, שיפור השירות של רשות האוכלוסין וההגירה במזרח ירושלים. כדי להשיג את המטרה ביחס לראש זה נדחה הדיון מספר פעמים, ועולה כי מוסכם שהמאמצים הניבו פירות. הראש השני הוא ההפליה הנטענת על ידי בא כוח העותרים ביחס להגבלות הקשורות למשרדים שבהם יכולים תושבי מזרח ירושלים לקבל שירות מהרשות האמורה" (ההדגשה אינה במקור).

על כן, יש להיעתר לבקשת העותרים, ולמחוק את העתירה – תוך שמירה על טענותיהם העקרוניות במישור השוויון.

לטענתם, זכאים הם להירשם במרשם האוכלוסין בישראל, זאת מכוח זכותו של המנוח אשר בשנת 1967 – המועד הקובע לצורך עריכת מפקד האוכלוסין במזרח ירושלים – התגורר בתחומי מדינת ישראל, לאמור: בבית בכפר עקב (עטרות) שאותו שכר, כבר בשנת 1962, מאת האפוטרופוס לנכסי נפקדים.

תושבי מזרח ירושלים שהתפקדו במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1967 הוכרו כיושבים בה ישיבת קבע; הם נרשמו במירשם האוכלוסין וניתנו להם תעודות זהות ישראליות (בג"צ 282/88 עווד נ' ראש ממשלת ישראל ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424 (1988)).

...

מסקנה זו נותרה על עומדה חרף טענות-הנגד שהעלו המשיבים.

עם זאת, נפסק כי בכך בלבד אין כדי להקים למערערים – בני משפחתו של המנוח – זכות להירשם כתושבים; המערערים לא הגישו בקשה לאיחוד משפחות, כנדרש, ומשכך, לכאורה, דין ערעורם להדחות.

הם חולקים על מסקנות מסוימות שנכללו בפסק-דינו של בית המשפט קמא, ובעיקר, על המסקנה לפיה עמדו המערערים בנטל הכבד המוטל עליהם להראות כי המנוח התגורר בבית שבכפר עקב במועד הקובע.

התוצאה היא כי אין מנוס מדחיית העירעור, וכך אנו מורים.