התובעת הוסיפה שהיא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כאלמנת המנוח לצורך קבלת קצבת שאירים, והוסיפה והפנתה אל פסיקה של בית דין זה, לפיה במקרים שבהם הפרוד בין בני הזוג נעשה עקב כורח, לרבות בשל אלימות מצד אחד מבני הזוג, אין בעצם הפירוד כדי לשלול מהאלמנה את זכותה לפנסיית שאירים.
יתירה מזאת, בין השניים התנהלו הליכי גירושין ארוכים וקשים, שלא צלחו בסופו של יום, אך יש בהם לדעתנו כדי להוכיח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שלבני הזוג לא הייתה כוונה או רצון לחיים משותפים, ונישואיהם נותרו "על הנייר" בלבד (כתבי טענות ופרוטוקולים מהדיונים שהתנהלו בין הצדדים הן בבית המשפט לעינייני מישפחה והן בבית הדין הרבני הוגשו לנו על ידי הנתבעת במסגרת אסופת המסמכים שהגישה ביום 29.7.13).
נוסיף, שהתובעת אמנם הצהירה בפני המוסד לביטוח לאומי שקבלה מהתובע מזונות ממאי 2009 ועד מותו של המנוח, ועל בסיס זה אף הוכרה זכותה לקיצבת שאירים מהביטוח הלאומי, אך על פני הדברים דומה שהחלטת המוסד יסודה בטעות, מאחר שעולה בבירור מהראיות שהוצגו בפנינו שהתובעת קיבלה אך ורק דמי שימוש ראויים בגין חלקה בדירה – בסך 750 ₪ לחודש – הא ותו לאו (וגם זאת רק החל ממאי 2009, שלוש שנים לאחר הפירוד בין בני הזוג).
...
אשר להליכי הגירושין, שבהם אכן התעמתו הצדדים תוך חילופי האשמות קשות, ובין היתר האשמות מצד התובעת על אלימות מכיוונו של בעלה, שהוכחשו על ידו בתוקף – לא מצאנו בהם כל ראיה שאכן מוכיחה את דבר אלימותו הנטענת של המנוח (שכאמור, הוכחשה על ידו בתוקף רב).
סוף דבר
התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
