זכאות לפנסיה תקציבית לאחר פירוק ועדה מקומית לתכנון ולבניה

[2: יצחק לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה עמ' 4 לפרק 6 והאסמכתאות שם.] בפסיקה נקבע, כי היתיישנות תביעה משמשת נימוק עקרי לדחיית תביעה על הסף[footnoteRef:3].

כלומר, עובד המועסק ברשות במועד הקובע, ש"יבוטח" במסלול של פנסיה תקציבית; - "עובד קיים" – "עובד כהגדרתו לעיל, המועסק במועד הקובע על ידי רשות מקומית, וזכויותיו הפנסיוניות מבוטחות במועד הקובע בהסדר פנסיה צוברת...". כלומר, עובד המועסק ברשות במועד הקובע, שבמועד הקובע מבוטח בפנסיה צוברת, וימשיך להיות מבוטח בפנסיה צוברת אף לאחר החלת הסכם המעבר; - "עובד חדש" – ייקלט לאחר כניסת הסכם המעבר לתוקף, ויבוטח בפנסיה צוברת.

אשר להגדרת "הסדר פנסיה צוברת" המופיעה בהסכם המעבר[footnoteRef:63], הרי שהיא מוגדרת כך: [62: ע"ע (ארצי) 20849-02-17 שקד – הועדה המקומית לתיכנון ובניה "מצפה אפק" (ניתן ביום 11.3.2019), סעיף 15.

...

המועצה טוענת, מנגד, כדלקמן – - טענות סף – דין התביעה להיות מסולקת על הסף מטעמי התיישנות, שיהוי והיעדר עילה; - אשר להתיישנות – בהתאם להלכה הפסוקה המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד ההצטרפות להסדר הפנסיה הצוברת, קרי חודש 9/1999.

על כן, אין כל מקום לדחיית מירוץ ההתיישנות; - אשר לשיהוי – למועצה נגרם נזק ראייתי עקב נקיטת ההליך בשיהוי ניכר, בחלוף כעשרים שנים ומעלה ממועד תחילת עבודתה של התובעת, ומשעה שמשרדי המועצה הועברו למקום אחר, מסמכים נעלמו ככל הנראה, והוחלפו עובדים מאותה התקופה; - התובעת ישבה במשך כל השנים בחיבוק ידיים, בידיעה מלאה כי היא מבוטחת במסלול של פנסיה צוברת, ונקיטת ההליך בשיהוי ניכר מהווה חוסר תום לב של ממש; - לגופו של עניין – טענותיה של התובעת דינן להידחות גם ביחס לטענותיה לזכאות לפנסיה תקציבית, היות שהיא הפרישה לתובעת את הסכומים המתחייבים על פי דין.

באשר לטענת העסקה פיקטיבית שמעלה התובעת -  הרי שלאור פסיקתו של בית הדין הארצי בעניין, אף אם התובעת היתה מוכיחה טענתה כי מדובר היה בהעסקה פיקטיבית של המועצה אשר במרוצת השנים העסיקה אותה לכאורה על ידי חברת כוח אדם אך בפועל היתה עובדת של המועצה, טענתה בדבר תחולת ההסדר הפנסיוני לגביה הייתה נדחית.

סוף דבר לסיכום – לאור כלל האמור והמפורט לעיל, דין התביעה להידחות, ונדחית בקשתה של התובעת להכריז עליה כזכאית להיכלל בהסדר פנסיה תקציבית.

עם זאת, ולפנים משורת הדין, ובשל היות התובעת עובדת פעילה במועצה, אנו קובעים כי התובעת תישא בהוצאות המועצה בסך של 3,000 ₪ בלבד.

תביעה זו עניינה בעתירת התובעת, שעובר לפרישתה הועסקה ע"י הנתבעת 1 (להלן: "הועדה"), לסעד המצהיר כי היא זכאית לקבל מהועדה פנסיה תקציבית החל מיום פרישתה – 1.6.15, וזאת לטענתה הן מכוח הוראות סעיף 263 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה") וחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: "חוקת העבודה") והן מכוח פסיקת בתי הדין לעבודה.

אנו סבורים כי המקרה דנן איננו נימנה על אותם חריגים, ומכל מקום, לא שוכנענו כך. לפיכך, משהתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, הרי שאפילו אם התובעת תוכיח, עובדתית, את כל טענותיה בדבר זכאותה לפנסיה תקציבית – היא לא תוכל לזכות בתביעתה, מן הטעם שזו היתיישנה.

הוראות הסכם המעבר בפרק ד' להסכם המעבר נקבע, כי "עובדים קבועים ימשיכו להיות במסלול פנסיה תקציבית", ובפרק ה' נקבע כי: "עובדים קיימים ימשיכו להיות מבוטחים בקרן פנסיה צוברת... עובדים חדשים יבוטחו בפנסיה מקיפה בקרן פנסיה צוברת". הגדרות המונחים "עובדים קבועים" ו"עובדים קיימים" ברשויות המקומיות נקבעו בסעיף 1(ב) לפרק ב', כדלקמן: ""עובד" - עובד רשות מקומית, למעט עובד המועסק לפי 'הסכם הבכירים'.

...

השאלות הטעונות הכרעה האם התביעה התיישנה? האם התובעת זכאית לפנסיה תקציבית? עיקר טענות התובעת יש לקבל את התביעה, וזאת מהנימוקים הבאים: התובעת הייתה מבוטחת בפנסיה תקציבית - התובעת הייתה מבוטחת בפנסיה תקציבית בשנתיים הראשונות לעבודתה בוועדה, וזה הופסק שלא כדין על ידי הוועדה בשנת 1994, עת הוחלף בביטוח מנהלים, שלפרטיו התובעת לא הייתה מודעת כדבעי.

עיקר טענות המדינה והוועדה יש לדחות את התביעה על הסף כבר בשלב הטענות המקדמיות: התיישנות – בחינת המקרה דנן מובילה למסקנה כי התביעה התיישנה, שכן עילתה נוצרה לכל המאוחר בשנת 1994, עת התובעת חתמה על הצטרפותה לביטוח מנהלים במסגרת עבודתה בוועדה.

לא למותר לציין, שהתובעת בחרה, וסיבותיה עימה, שלא לזמן לעדות את גב' ג'נט. אנו סבורים כי בעדותה של גב' ג'נט היה כדי לשפוך אור על אותן נסיבות שהובילו לכך שקיבלה פנסיה תקציבית, בשונה מיתר עובדי הוועדה.

הימנעותה של התובעת מלזמן את הגב' ג'נט לעדות – פועלת לחובתה בעניין זה. סיכום על יסוד כל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה.

בשים לב לסעד שנתבקש על ידי התובעת בתביעתה ולאור נסיבותיו הספציפיות של הליך זה, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.

ה. ביום 22.6.80 נערכה ישיבה של הנהלת הועדה בה הוחלט כי: "בהמשך להחלטה קודמת של הנהלת הוועדה ולאחר פניות העובדים בנושא זכויותיהם נבדק נושא הפרשות הוועדה והעובדים לקופת"ג "תעוז" ע"י ה' זהבי (קצין המחוז לעינייני תקציבים) ולאחר הבדיקה הועברו המסקנות ע"י ה' שיש סגן הממונה על המחוז והן כלהלן: החלטת הוועדה להעביר את עובדי הוועדה לפנסיה תקציבית תאושר ע"י משרד הפנים וזאת בהתאם לשיחה שקיים ה' איצקוביץ עם מינהל שרות העובדים בירושלים.

ביום 18.3.03 ניתן פסק דין על ידי בית הדין הארצי בעס"ק 1007/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה, הסתדרות הפקידים – מדינת ישראל ואח' (להלן: "פרשת מעלה חרמון"), בו נקבעה זכאות לפנסיה תקציבית של עובדי וועדות מקומיות לתיכנון ובניה אשר מרחב התיכנון שלהן כולל יותר מרשות מקומית אחת כדלקמן: אין לפרש את סעיף 263 לחוק התיכנון והבניה כמחייב פנסיה תקציבית לעובדי הועדות המקומיות לתיכנון ולבניה אשר מרחב התיכנון שלהן כולל יותר מרשות מקומית אחת.

על דברים אלה חזר בית הדין בפסק דין חיים כהן: "אנו סבורים, כי מקריאת הסכם המעבר לפנסיה צוברת בשלמותו עולה בפירוש כי לא ניתן ליישב את הוראותיו עם הוראת סעיף 79 לחוקת העבודה לרשויות המקומיות. מהוראות הסכם המעבר לפנסיה צוברת בשלמותן עולה כי ההסכם קבע כי עם תחילת תוקפו, עובדים, שערב חתימת ההסכם לא היו מבוטחים בפנסיה תקציבית, לא יצורפו להסדר של פנסיה תקציבית, וזאת בין אם מדובר בעובדים חדשים ובין אם מדובר בעובדים קיימים, אשר מסיבה זו או אחרת לא היה להם הסדר של פנסיה תקציבית במועד הקובע. אילו הכוונה היתה לעובדים שנעשה להם הסדר לפנסיה צוברת על פי הו ראת סעיף 80 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, כנטען על ידי התובע, הדבר היה נאמר במפורש בהסכם המעבר לפנסיה צוברת. יתר על כן. הסדר של ביטוח מנהלים אינו הסדר המתיישב עם הוראות סעיף 80 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, ולכן ברור כי מדובר בהסדר אחר. זאת ועוד. לעובדים שהיו מבוטחים בפנסיה צוברת מכוח הוראות הסכם קבוצי, יש היתייחסות בסעיף 2 לפרק ג' להסכם המעבר לפנסיה צוברת. עוד יש לציין לעניין זה את הוראת סעיף 1 לפרק ג' להסכם המעבר לפנסיה צוברת (כמצוטט בסעיף 23.3 לעיל ) המדגישה את תחולת הסכם המעבר לפנסיה צובר ת על כל העובדים ברשויות המקומיות – קבועים, חדשים וקיימים". לפיכך ככל שענו התובעות על הגדרת "עובד קיים" אין הן זכאיות לפנסיה תקציבית.

...

מסקנה זו עולה לטעמנו אף עם הסכם 3.3.99.

המסקנה איפוא כי עצם "הכשרת" תשלום תוספת מכח הסכם 3.3.99 ל"עובדים ותיקים", אין בה כדי להפוך רכיב זה לרכיב פנסיוני ככל שלא היה כזה במועד הקובע.

משזו המסקנה, מתייתר הדיון בנפקותם של כתבי הויתור עליהם חתמו התובעות בשנת 2007 כתנאי לפיצוי רטרואקטיבי של 7 שנים בגין היעדר הפרשה בגין רכיב זה. התוצאה איפוא כי התביעה מתקבלת בחלקה.

האם ביטוח מנהלים נכלל בהגדרת "הסדר פנסיה צוברת" שבהסכם המעבר? לטענת המועצה והממונה, יש להשיב על שאלה זו בחיוב, וזאת נוכח הוראות סעיף 3 לפרק ב' וסעיף 3(א) לפרק ה' להסכם, אשר שניהם מתייחסות לביטוחי מנהלים, וכן להוראות סעיף 3 ב' בעמוד 13 להסכם המעבר, הקובעות כהאי לישנא: "הובהר בזאת כי ביטוח עובד כאמור (אשר לא יודיע למעסיק על רצונו להיות מבוטח בקרן פנסיה צוברת) בקופת ביטוח, יהיה בהתאם למקובל אצל כל מעסיק ערב המועד הקובע, כפי שיהיה מעת לעת, בעיניין ביטוח מנהלים לרבות שעורי ההפרשות, ובילבד שלא יפגע העובד הקיים. על עובד המבוטח בביטוח מנהלים יחולו הוראות הסכם זה בהתאם לרבות בעניינים המפורטים להלן...". לאור האמור, טוענים המועצה והממונה, תוך שהם מסתמכים על פסק הדין התקדימי והמנחה בעיניין שקד שניתן בשנה שעברה (עע 20849-02-17 שקד נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה "מצפה אפק" ומדינת ישראל (11.3.19, כב' השופט רועי פוליאק)) כי בטוחי מנהלים הם בגדר "פנסיה צוברת" לעניין הסכם המעבר, ומכאן כי התובעת צריכה להחשב כמי שבמועד הקובע היתה מבוטחת בפנסיה צוברת, ואין היא זכאית לפנסיה תקציבית (ראו לעניין זה לדוגמא בסעיף 93 לסיכומי הממונה).

איננו סבורים שאישור זה משפיע על המסקנה המשפטית בדבר זכאותה של התובעת לפנסיה תקציבית, הן מאחר שכלל לא ברור האם ניתן לאחר שהובהר לממונה שהביטוח שבו מדובר אינו כולל ביטוח אובדן כושר עבודה, והן מאחר שממש באותו אישור ציין הממונה כי מי מהעובדים שמעוניין בכך, יכול לשנות את ביטוח המנהלים שלו לפנסיה צוברת (שכוללת כידוע כבררת מחדל ביטוח נכות המקביל לביטוח אובדן כושר עבודה).

...

לסיכום התביעה כנגד הנתבעים 2 עד 4 נדחית.

כן תשלם התובעת למועצה סך השווה להשתתפות העובדת בפנסיה התקציבית, החל מהמועד שבו נגבתה השתתפות שכזו למבוטחי פנסיה תקציבית במשק, בצירוף הפרשי הצמדה עד היום, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 7,500 ₪, וכן תשלם סך 7,500 ₪ לנתבעים 3 ו- 4.

עבודתו של התובע בנתבעת 1 הופסקה עקב פירוקה של זו, בהתאם לצווים שפרסם שר הפנים, והתובע עבר לעבוד בועדה המקומית לתיכנון ולבניה-לב הגליל.

השאלה שבמחלוקת: גדר המחלוקת בין הצדדים המחייבת הכרעתנו, היא השאלה האם לאור הוראות סעיף 263 (א) לחוק התיכנון והבניה והוראות סעיף 79 לחוקת העבודה, זכאי התובע עם פיטוריו מהנתבעת מס' 1, לפנסיה תקציבית הנובעת מתקופת עבודתו בה. טענות הצדדים: עיקרי טענות התובע: זכאותו לקבל פנסיה תקציבית בשלה כאשר עבודתו הופסקה ביום 01.12.96, מאחר שהוא עומד בדרישות חוק הגימלאות, לפיהן עבודה של 10 שנים וסיום עבודה לאחר גיל 40 מקנות זכות לפנסיה תקציבית.

ביטוחו בקרנות התגמולים בבנק הפועלים ובבנק לאומי אינו מהווה ביטוח פנסיוני אלטרנאטיבי בקרן פנסיה מקיפה כלשהיא, כתחליף לגימלאות שלפי חוק הגימלאות הנ"ל. לעניין מעמדם ותנאי עבודתם של עובדי המועצות הדתיות בישראל (הדומים לאלה של עובדי הוועדות המקומיות לתיכנון ולבניה, אשר דומים לעובדי הרשויות המקומיות), ההנחיות הן כי עובדים אלו זכאים לפנסיה תקציבית על כל המשתמע מכך, וזאת בנוסף לביטוחם בקופות גמל וקרנות אחרות.

...

אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, מסקנתנו היא שסעיף 263(א) לחוק התכנון והבניה לכשעצמו, לא החיל את הוראות חוק הגימלאות או את הוראות סעיף 79 לחוקת העבודה על עובדי ועדות מרחביות.

באשר לסעד החלופי שהתבקש על ידי התובע, קרי לקבוע כי התובע זכאי בגין תקופה זו לרצף זכויות-גם בעניין זה אין בידינו להיעתר לסעד המבוקש.

בענייננו, בהיעדר טענה ומקל וחומר הוכחה כי קיים הסכם רציפות פנסיה החל על התובע והנתבעת 1, אין בידינו לקבל טענה זו. סוף דבר: התביעה לסעד עיקרי כמו גם התביעה לסעד חלופי, נדחית.