כך, בסעיף 69 לפסק הדין בעיניין בוסי עליו מסתמכים העובדים הודגש כי לנוכח העובדה שניתן צו לאכיפת עבודתן של הגננות ממועד הפיטורים, על פי החלטות בית הדין "לא הייתה תקופה של אי עבודה" ולכן "לא מתעוררת השאלה של זכאות לשכר עבודה כסעד נילווה לאכיפה בעד תקופת אי עבודה".
כללו של דבר: אנו דוחים את טענת העובדים כי הם זכאים לסעד של שכר עבודה והפקדות לפנסיה או לפצוי ממוני בשיעור זה בעד מלוא התקופה שבה לא הועסקו במהלך תקופת ההיתדיינות לנוכח הקביעה כי הפכו לעובדי הרשות מיום 1.10.2008 ולא פוטרו על ידה.
בהודעה נוספת מאותו מועד הבהירה הרשות כי תהיה מוכנה לקלוט לעבודה גם את העובדים האחרים, בכפוף לכך שהעובדים ובריק יגיעו להסכמה על סיום עבודה ותשלום זכויותיהם, וכי אחריות הרשות תהיה מיום תחילת העסקת העובדים בשורותיה.
על פי הסדרי הגישור (נספחים ג' עד ה' לכתב ההגנה של בריק), בריק שילמה לכל עובד סכום כספי "לסיום יחסי עובד מעביד בהתאם לכתב התביעה. הצדדים מודיעים בזה כי לא יהיו להם תביעות נוספות בגין ובקשר לעבודת התובע בנתבעת ו/או סיומה". חלק מהסכום שולם כ"פצויי פיטורים" וחלק אחר כתשלום שכר טירחת עורך דין ששולם ישירות לבא כוח העובדים בהליך.
על פי האמור בהסדר הפשרה, הסכום הכספי משולם לכל עובד "לסיום יחסי עובד מעביד בהתאם לכתב התביעה. הצדדים מודיעים בזה כי לא יהיו להם תביעות נוספות בגין ובקשר לעבודת התובע בנתבעת ו/או סיומה". מכאן ברור שהסכום ששולם לעובדים על פי הסדר הפשרה מתייחס רק לזכויות שהגיעו לעובדים שהתפשרו בקשר לעבודתם וסיומה בחודש ינואר 2009, כפי שנתבעו בכתב התביעה, ולא לעילות תביעה שנוצרו לאחר סיום קשר העבודה ולאחר הגשת התביעה בחודש ינואר 2009.
...
בנוסף, מקובלת עלינו קביעתו של בית דין האזורי כי התנערותה של בריק ממחויבותה כלפי העובדים, לאחר שנהנתה מהתמורה בעד העסקתם נגועה בחוסר תום לב. כמו כן, סעיף 30 לחוק הגנת השכר אינו חל בנסיבות המקרה, שכן כמובהר בריק והרשות המשיכו להעסיק במשותף את העובדים, ואין מדובר בנסיבות שעליהן חל סעיף 30 לחוק הגנת השכר.
סוף דבר
ערעור העובדים מתקבל בחלקו, כמפורט בסעיפים 49, 135, 140, 153 ו -155 לעיל.
אשר לחיוב בריק בהוצאות לטובת הרשות – אנו קובעים כי בריק תשלם לרשות שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.
אשר להוצאות בערעור העובדים כנגד הרשות: מחד – ערעור העובדים התקבל בחלקו, אולם גם לאחר קבלת הערעור בחלקו הסכומים שנפסקו לזכות העובדים נמוכים משמעותית מהסכומים שהעובדים דרשו בערעור.
על כן, אנו קובעים כי במישור היחסים שבין העובדים לבין הרשות כל צד יישא בהוצאותיו.