זכאות לפיצוי בגין איחור במסירת דירה עקב שינויים שהתבקשו

בית המשפט העליון מדגיש כי "סיכומם של תנאי החוזה מעלה, איפוא, כי המשיבה זכאית לכאורה באופן אוטומאטי לפטור מתשלום פיצויים בגין תקופת איחור ארוכה מזו הקבועה בחוק (בנסיבות העניין, ארבעה חודשי איחור מלאים לכל הפחות, עת מדובר בשישים יום ועוד שישים יום בדומה למקרה דנן של ארבעים וחמישה יום ועוד שישים יום ומכאן הקריאה לראיית התניות כתניות חופפות ולא מיצטברות-א"מ) כל אימת שרוכש דירה מבקש לבצע בדירתו שינוי כלשהוא, בין אם הייתה לכך השפעה על קצב בנייתה ובין אם לאו. ניסיונותיה אלה של המשיבה לפטור עצמה מחובת הפיצויים המוטלת עליה". בית המשפט העליון מסכם סוגיה זו באומרו: "המשיבה מבקשת לזכות בפטור עיקרוני מפיצוי של רוכשי דירה בגין ששים ימי איחור, לכל הפחות, במסירת דירתם, במקרה שהוסכם עימם על ביצוע שינויים בדירה. ניתן להניח כי בקשות מצידם של רוכשי דירות לבצע שינויים כאלה ואחרים בדירה, ולו הבסיסיים ביותר, אינן תופעה חריגה. אם כן, האפשרות המוצעת על-ידי המשיבה אינה רק מנוגדת ללשונו של סעיף 5א לחוק כאמור לעיל, אלא אף סותרת את תכליתו. ברי כי תוצאה זו אינה יכולה לעמוד". כן מצא בית המשפט העליון להעיר, אם כי בשולי הדברים, "כי במקרה שבפני המחלוקת היתמקדה רק בשאלה מהי קביעה של "מועד חדש". אולם, קביעתו של מועד חדש על רקע בקשתו של רוכש הדירה לבצע בה שינויים עשויה לעורר שאלות נוספות כאשר המועד שנקבע לשינוי נמצא ללא כל יחס סביר להקף השינוי המבוקש.

...

סוף דבר.

התביעה מתקבלת בכל הנוגע לסעד בדמות צו עשה כאמור מעלה וכן בנוגע לפיצוי בגין איחור במסירה לפי 8*150*5050 ₪ ממועד המסירה החוזי 5.3.2018 (משהחיוב של 60 יום מוחל עתה רטרואקטיבית למועד המסירה החוזית משהנתבעת לא עמדה במסירת הדירה בתום 60 ימים ממועד המסירה החוזית.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי בנוגע לקבלה חלקית של טענת הנתבעת לקיזוז, וכן הצורך בהגשת כתב הגנה עת התביעה נמחקה (ולא נדחתה) בשלב הסיכומים אולם בכל מקרה היה מקום להידרש לטענת הקיזוז (כך שלא מן הנמנע שהתובעים היו מגישים כתב תשובה והראיה שהגישו מסמכים רלוונטיים לכתב ההגנה שהם מענה גם לכתב ההגנה של התובעים מול הנתבעת- נספחים ג' וד' לכתב ההגנה לתביעה שכנגד) – הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות בסך של 3000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 16200 ₪.

בנוסף, טענת הנתבעת היא להבנתי להסכמה לויתור על פיצוי בגין איחור במסירת החנות, שנעשתה בחודש ספטמבר 2014 (עיינו, תצהירו של מר חן כרמין; מעדותו עלה כי מדובר היה בהסכמה שנעשתה באותו המעמד, לבצוע העבודות ומנגד לויתור על הזכאות לפצוי בגין מכר הדירה, ראו עמ' 65 שורות 23-13 לפרוטוקול).

כמו כן, הנתבעת אינה יכולה להיבנות מעצם העובדה שבוצעו עבודות טיח וצבע בחנות כראיה לכך שהתובע ויתר על זכותו לפצוי בגין האיחור במסירה, שכן הנתבעת גם לא הוכיחה שהתובע ביקש עבודות אלו.

לעניין זה ראוי לציין, כי בסעיף 9.3 להסכם המכר הוסכם כי "מועד מסירת החזקה בחנות לידי הקונה ידחה לתקופה נוספת מטעמים שאין למוכרת שליטה עליהם". בנספח השינויים הוסכם שלהוראה זו תתוסף הוראה נוספת, שלפיה, "ובילבד שהמוכרת פעלה בשקידה ראויה להסרת המניעה היוצרת את העיכוב במסירה". כן ראוי להזכיר את הוראת סעיף 5א לחוק המכר (דירות), אשר קבע (לפני תקונה בחוק המכר (דירות) (תיקון מס' 9), התשפ"ב-2022), כי הצדדים רשאים להסכים שלא תחול חובת פיצוי, בשל איחור במסירה "שניגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו". טענות הנתבעת בנושא זה הועלו בכלליות.

בנספח השינויים להסכם המכר הוסכם, כי תתוסף להסכם המכר הוראה שלפיה: "מובהר, כי דחייה בבצוע ההתחייבויות המוכרת עקב שינויים, מותנית בסיכום תקופות ביצוע השינויים, כאמור בסעיף 16.1 להלן" (סעיף 8 לנספח השינויים, המשנה את סעיף 9.2 להסכם המכר).

...

כך גם בייחוד נוכח התוצאה של פסק-דין זה. לסיכום, על הנתבעת לשלם לתובע: (א) סכום של 53,820 ש"ח, הנושא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.4.2016.

ההודעה לצד השלישי נדחית.

בנוסף, לאור תוצאת ההליך הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בגין האגרה כפי ששולמה.

לאור האמור, עותרים התובעים לחייב את הנתבעת לפצות אותם בגין האיחור במסירת הדירה, ירידת ערך הדירה ובגין הליקויים, ההוצאות ועוגמת הנפש שנגרמו להם.

לטענת הנתבעת, בסעיף 3(ד) להסכם נקבע כי "החברה רשאית לדחות את מועד המסירה בפרק הזמן אשר נידרש לה לצורך השלמת ביצוע השינויים שהוזמנו ע"י הקונה". לטענתה, ביום 13.10.2013 וביום 23.2.2014 חתמו התובעים על בקשות לבצוע שינויים ותוספות לדירה אשר כללו כמות עצומה של עבודות ובכל אחת מההזמנות סוכם בין הצדדים באופן מפורש כי מועד המסירה החוזי יידחה ב-60 ימים, קרי לתקופה מיצטברת של 120 ימים, שהנה תקופה סבירה בנסיבות העניין (נספח 1 לסיכומי הנתבעת).

עוד טענה הנתבעת, כי התובעים אינם זכאים לפצוי בגין רכיב זה שעה שנמנעו מהצגת ולו ראשית ראיה להוכחת שווי דמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה לדירתם, כך שבכל מקרה אין לפסוק להם פיצוי בגין איחור כביכול במסירת הדירה.

...

לאור האסמכתאות שצורפו לעניין התשלום למומחים, ובשים לב לעובדה כי בדירה אכן נתגלו ליקויי בניה וירידת ערך, אני קובעת כי התובעים זכאים לשיפוי בגין הוצאותיהם למומחים מטעמם ולמומחה מטעם בית המשפט, למעט התשלום בגין שאלות הבהרה, והדבר ייעשה במסגרת רכיב הוצאות המשפט.

לעניין ההוצאה הקשורה בניקיון, שוכנעתי לדחות רכיב זה שכן לא מצאתי בפרוטוקול המסירה התייחסות לנושא של ניקוי שאריות בטון וכו' וגם בחוות הדעת מטעם התובעים לא הובאה התייחסות לעניין זה. הפרש תשלום בגמר החשבון: לטענת התובעים, במסגרת התשלום האחרון ששילמו עבור הדירה הנתבעת גבתה מהם סך של 3,542 ₪ ביתר ועל כן היא נדרשת להשיב להם סכום זה. הנתבעת טענה כי מדובר בתוספת בגין ריבית עד למועד התשלום בפועל ובהתאם לסעיף 5 לנספח א' להסכם שנחתם בין הצדדים.

עמדת הנתבעת בסוגיה זו מקובלת עליי בהיותה מתיישבת עם הוראות ההסכם.

בכתב התביעה מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין תיקון הליקויים ואי ההתאמה בדירה בסך של 115,000 ₪ (בסיכומים הופחת רכיב זה לעלות התיקון לקבלנים מזדמנים שקבע מומחה בית המשפט בסך 62,969 ₪), עלות דיור חלופי בתקופת התיקון, פירוק, הרכבה והובלה בסך 20,000 ₪, תשלום פיצוי בגין איחור של 8 חודשים במסירת הדירה בסך של 45,000 ₪ לפי דמי שכירות בסך של 4,000 ₪ לחודש וכן בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש, תשלום לעורכי דין ומומחים, הפסד ימי עבודה וטירחה בסך של 30,000 ₪ לפחות.

בעניינינו, אני סבורה כי דחיית מועד המסירה עד ליום 1.3.2020 בעקבות השינויים, כפי שהתובעת הסכימה עובר להגשת כתב התביעה, סבירה ושהתובעים אינם זכאים לפצוי בגין איחור במסירה עד למועד זה. התובעת מאשרת בתצהירה שבמועד חתימת התובעים על הסכם המכר, הדירה הייתה במצב בנייה מיתקדם.

...

קביעות אלה יפות למקרה זה בו התובעים ולו בדל של ראייה בכדי לבסס את טענתם באשר לגובה דמי השכירות בדירה דומה במידותיה, בגודלה ובמיקומה מהאמור, אין מנוס מדחיית התביעה לתשלום פיצוי סטוטורי בגין איחור במסירה.

סוף דבר התוצאה, אפוא, היא שהנתבעת תשלם לתובעים סך של 39,164 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (16.6.2020) ועד למועד התשלום בפועל.

ערה אני שהמתווים שהוצעו להסדרת המחלוקת גבוהים מהפיצוי אותו אני קובעת, ואולם לא הייתה הסכמה של שני הצדדים למתווים שהוצעו.

המשיבים הגישו כתב הגנה ביום 17.12.2019, בגדריו טענו, בעקרו של דבר, כי ביחס לחלק מן המבקשים לא חל כל איחור במסירת הדירות, וכי ביחס לחלקם האחר נתקיימו נסיבות שאינן בשליטת המשיבים, בגינן אין המבקשים זכאים לפצוי בגין איחור במסירת הדירות (להלן: כתב ההגנה המקורי).

הדבר נכון גם לגבי הטענה (אשר הועלתה גם על-ידי המבקשים עצמם, בסעיף 19-18 לכתב התביעה) הנוגעת להסכמי הזמנת שינויים שעליהם חתמו, על פי הנטען, חלק מן המבקשים – ובגדרם אישרו תקופת עיכוב נוספת במסירת הדירה.

...

גם אם נקבל את הגרסה ולפיה המסמכים שביסוד אותן טענות נשכחו על-ידי המשיבים, והתגלו רק על-ידי באי-כוחם החדשים במסגרת ההכנה להליך הגישור – עדיין, החלפת ייצוג, כשלעצמה, אינה טעם להיעתר לבקשה לתיקון כתבי טענות; וכך גם אין בקיומו של הליך גישור – שבמסגרתו, מטבע הדברים, מתחדדים עניינים שונים בנוגע למחלוקת מושא ההליך – כדי להצדיק, כשלעצמו, ביצוע "מקצה שיפורים" בכתבי הטענות.

ואכן, בחינה של התיקונים המבוקשים, על פניהם, מובילה למסקנה כי מדובר בתיקונים אשר עשויה להיות להם תרומה ממשית לבירור המחלוקת מושא ההליך, בפרט בכל הנוגע לכתבי העדר התביעות, ולמועד הנטען של מתן היתר הבנייה, המשליך, על פי הנטען, על מועד מסירת הדירות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.