למכתבו צירף ב"כ הנתבע הודעת דוברות של רמ"י לגבי פעילות רמ"י להסרת מכולה שפעלה שלא כדין במקרקעי רמ"י בגליל המערבי, כאשר מההודעה עולה לכאורה כי המכולה הוחזרה לבעליה לאחר שזה הבטיח להפעילה רק בשעות היום.
כן נקבע בסע' 12 לחוזה החכירה כי הקבוץ לא יהיה רשאי להעביר לאחר, להחכיר, להשכיר או להרשות שימוש בחלק ממקרקעין, למעט רשות שימוש לקבוצות נוער, אולפן וכיו"ב. כן נקבע בסע' 12ב כי חרף האמור לעיל יהיה רשאי הקבוץ מדי פעם לאחר קבלת אישור של רמ"י, להעביר בדרך של החכרת משנה את זכויותיו שבחוזה לגבי שטח המשמש כמפעל, "לתאגיד שהשליטה הבלעדית בו היא בידי הקבוץ.". כלומר: הובהר מראש כי אין מקום להפעלה של עסק מעין זה ע"י חבר קבוץ, כאשר העסק איננו מצוי בשליטת הקבוץ.
באשר לטענתו של הנתבע כי הקבוץ לא יידע אותו בדרישת הפינוי מטעם רמ"י, לא אוכל לקבל טענה זו גם כן. בהקשר זה אבהיר כי ביום 18.1.18 הודיע הקבוץ לנתבע במכתב כי הדוכן וסביבתו מהוים שימוש חורג וכי הועדה המקומית לתיכנון ובניה שורקות דורשת היטל השבחה בגין כך. כמו כן וכאמור לעיל, ביום 11.3.18 היתקיימה ישיבה בין הנתבע לבין נציגי הנהלת הקבוץ, עמיר גן וצבי אמסלם.
אמנם הנתבע איננו חתום על חוזה החכירה מול רמ"י, אולם במסגרת הסכם ההרשאה מוזכר מעמדה של רמ"י פעמיים: פעם אחת בקשר לתשלום דמי שימוש חורג לרמ"י (סע' 1.1 להסכם), ופעם שנייה ביחס להתכנות דרישת רמ"י להפסקת פעילות הדוכן (סע' 8.1 להסכם).
...
באשר להוצאות ההליך, ובשים לב לכך שלא היה מקום להגיש את התביעה שכנגד, בהיותה נעדרת עילה, העדר יריבות מול רמ"י, העדר נזק, והעלאת טענות סרק מן הגורן ומן היקב, שחלקן שגויות וחלקן נעדרות כל בסיס, ובשים לב לכך שבמסגרת ההליך שלפניי התנהלו 4 דיונים, ובכלל זה, שני דיוני הוכחות, הוגשו תצהירים מטעם כלל הצדדים שלעניין ומצאתי כי הנתבע האריך את ההליכים שלא לצורך ופעל בניגוד להוראות תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, בנצלו לרעה את ההליך המשפטי ואף הגיש תביעה שכנגד ללא שום עילה ובהעדר יריבות מול רמ"י, הרי שאין מנוס מלהביא עניין זה בחשבון.
עם זאת ולפנים משורת הדין ונוכח מצבו של הנתבע, אני מורה לנתבע ולתובע שכנגד לשאת בהוצאות ושכר טרחת כל אחד מהבאים: הקיבוץ ורמ"י, בסך של 23,400 ₪, כל אחד.
בנסיבות העניין אני מורה על פיצול סעדים, כמבוקש.
