זכאות להחזרת טובין שנרכשו מהמדינה ללא אישור ייצוא חוזר

הוא הוסיף, כי "... אני אומר שאם מדובר אכן בתייר אמיתי מדינת ישראל לא תבקש מיסי ייבוא אך אנחנו טוענים כי מדובר כאן בייבוא... השאלה אם היה כאן ייבוא טובין לישראל כעמדת רשויות המס או שיש כאן רק תיירות טהורה, כעמדת חבריי, זו שאלה עובדתית שתתברר בתיק העקרי ולאחר שהם יגישו את מה שדרשנו" (עמ' 13, שורות 13 - 18 לפרוטוקול).

התובעת טענה, כי דרישת הנתבעת לתשלום מס קניה על בסיס צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין (תיקון מס' 28), התשע"ג - 2018 (העלאת מס הקניה על מוצרי יוקרה) היא בלתי חוקית, שכן הצוו פקע ואישור תוקפו בדיעבד על ידי הכנסת ה - 19 לא נעשה במועד הקבוע בסעיף 2 לחוק מסי מכס (שינוי תעריף) התש"ט - 1949.

הנתבעת הרחיבה בטיעוניה לעניין מועד החיוב במס (פדיית הטובין מפיקוח המכס), האפשרויות העומדות בפני מי שחולק על עצם חיובו (להבדיל מטעות בסווג לדוגמה), שהן בעיקרן תשלום המס תחת מחאה והגשת תובענה להשבתו, לפי סעיף 154 לפקודת המכס, והחובה להגיש רשימון יבוא כדי לשחרר את הטובין מפיקוח המכס.

במידה וועדת הכספים מחליטה שלא לאשר את הצוו, או מחליטה לבטלו, יפקע תוקפו (ראו: בג"צ 1827/91 היתאחדות התעשיינים בישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(4) 368; ע"א 708/00 שר האוצר נ' ט.ל.ש. טבק יבוא שיווק והפצה בע"מ..

אלא שבכל פעם העלתה הנתבעת טענה או דרישה חדשה, שהצריכה מסמכים נוספים, וחוזר חלילה.

פרט 7.1000 קובע, כי תייר זכאי לפטור על הטובין שהביא עמו לארץ, המנויים בהמשך שם. פרט משנה 1040/0 מיפרט חלק מאותם טובין - "גרור למגורים, סירה (מותנה) גובה המכס רשאי לידרוש מהנכנס ערובות שהחפצים יוצאו עם תום תוקפו של הרישיון לישיבת מעבר או לישיבת ביקור או עם צאתו מישראל, הכל לפי התאריך המוקדם יותר, או שישולם סכום המכס והמס שהגיע בעדם בעת היבוא, במקרה שגובה המכס ירשה את השארתם בארץ". נמצא, איפוא, כי תייר זכאי לפטור על יכטה המובאת לביקור בישראל על פי פרט 7.1040/0, בתנאים המפורטים בפרט הנ"ל. התובעת טענה, כי היא עומדת בדרישות פרט 7 לפטור, שהרי מדובר בחברה זרה בבעלות אזרחית זרה, ומכאן - תיירת.

...

דין טענותיה של התובעת במישור זה להידחות, בהעדר בסיס ראייתי להוכחתן.

סיכומו של דבר, אני מקבל את התובענה ומורה על ביטול החבות במיסי הייבוא שהושתו על התובעת עקב הכנסת הספינה BABA JOY לתחומי מדינת ישראל.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך של 25,000 ₪.

ביום 17.1.18 בוצע שטעון לשעונים על מנת לייצאם בחזרה לחו"ל. הנתבעת הסבירה כי בשטעון הטובין נותר בידיה הפיקוח עד להחזרתו לחו"ל ולא משולמים בעדם מיסים.

חילוט הנה הפקעה זמנית והחרמה משמעותה הפקעת הזכויות באופן סופי והעברת הבעלות בהם לידי המדינה.

מחקירתו החוזרת עלה כי בעת השטעון לא הונחה על ידי העובדים כיצד עליו לנהוג במקרה והשעונים חוזרים ארצה.

היא אישרה שלא תהיה ראיה לכך שמר מאיר ניכנס עם השעונים לארץ יום לפני תפיסתו של מר גרטנר כי הוא הפקיד את השעונים ביום 10.1.18 ומר גרטנר יצא איתם ביום 17.1.18 ועד אז הם היו במחסן הנתבעת.

סעיף 204 קובע בין היתר ובנסיבות שנטענו בעיניינו על ידי הנתבעת כדלקמן: " ואלה טובין שיחולטו למדינה:

הועדה לא התייחסה גם לטענה שלא מדובר בטובין מוברחים וכי כלל לא הייתה כוונה להכניסם ארצה אלא ליצאם למי שרכש אתם ברומא.

חמור מכך, החלטת הועדה לאשר פדיית הטובין על ידי פדייתם בערכם ובתוספת קנס מינהלי בגובה המיסים, כאשר הנם מיועדים לייצוא ובנסיבות העניין, מהוה הלכה למעשה את החרמתם בשל חוסר כדאיות כלכלית, וזאת בנגוד לכללים שנקבעו בפקודה ותוך דילוג על הליכים סטאטוטוריים.

...

בנוסף אין בעובדה שמר מאיר נתפס בעבר כמי שלא הצהיר על שעונים כדי ללמד שזה מה שאירע הפעם, ונחה דעתי כי הפעם הדברים אכן נעשו בתום לב. מר מאיר הסביר כי בעבר היה חדש בתחום ולמד על בשרו ומטעויותיו את התחום.

מכאן אני סבור כי בנסיבות העניין בהם השעונים היו מיועדים ממילא לייצוא, ולאחר שהוכחה טענת התובעת, הוכח שהודעת החילוט ניתנה שלא כדין, וכי החלטות וועדת התפיסות ניתנו מתוך תפיסה שגויה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, נתין פסק דין כדלקמן: 1) אני מורה לנתבעת להשיב לתובעת את הטובין נשוא התובענה, בכפוף לכך שהטובין ישוטענו במכס; 2) על הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: (1) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; (2) שכ"ט עו"ש סך 15,000 ₪ בתוספת הפרדי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבעת סבורה, כי המונח "מכר" המופיע בסעיף 6 לחוק מיסים עקיפים חייב להתפרש באופן רחב המכיל בתוכו גם השכרת הטובין וזאת משני נימוקים עקריים – מקורה של חובת ההשבה המופיעה בחוק מיסים עקיפים היא בתחום עשיית עושר ולא במשפט, וכלשונו של השופט מ' חשין בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר (פירסום בנבו) ביחס להוראת ההשבה המופיעה בסעיף 160 לפקודת מס הכנסה: "הוראת סעיף 160 לפקודת מס הכנסה, היא עצמה, עילה היא מדין עשיית עושר בהתאמתו למשפט המסים, קרא: תביעה היא להשבתו של ממון אשר שולם בנסיבות המחייבות את השבתו למשלם. עשיית עושר שָלְחָה נציג קבוע מטעמה אל משפט המסים, ובשבתו במשפט המסים התאים עצמו הנציג לסביבתו. אכן, אִמָּהּ של הוראת סעיף 160 היא עשיית עושר; אביה הוא משפט המסים והיא עצמה יש בה גם מזו גם מזה." וכן ר' ע"א 180/99 מנהל מס קנייה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ: "הגנת הגלגול היא איפוא ביטוי, אחד מרבים, של העקרון הכללי של מניעת עשיית עושר ולא במשפט: נישום ששילם מס ביתר, גלגל אותו על לקוחותיו וזכה להשבת היתר מן הרשות, התעשר על חשבון הציבור. התעשרות כזו מצא המחוקק למנוע ולשם כך קבע בחוק מסים עקיפים את הגנת הגלגול." כן ר' בעיניין זה ע"א 992/11 מדינת ישראל – רשות המיסים- אגף המכס נ' הוליס תעשיות בע"מ. הראציונאל הקיים בהגנת הגלגול לפיה לא יזכה הנישום להשבה במקום שגלגל את המס על לקוחותיו, מתקיימת באותו מידה כאשר הנישום גלגל את המס על לקוחותיו בצורה של דמי שכירות.

מדובר בנטל שאינו קל להרמה אך בית המשפט אינו יכול להעריך עניין זה על דרך של אומדן: "שגם אם אקבל הנחתו של בית המשפט המחוזי שלפיה עצם הוכחת תימחור תחרותי היא ראיה לאי- גילגול של חלק מסכום המס על כתפי הקונים – וממילא ספיגתו על ידי הנישום – ובלי להכריע בכך – ברי כי בכך אין די, ומוטלת על הנישום החובה להוכיח כדבעי מהו שיעורו של חלק זה. ההנחה הכללית כי מס אינו מגולגל במלואו לקונה אין בה די כדי להוכיח את שיעור המס שלא גולגל, וממילא את שיעור ההשבה. משקבע המחוקק בסעיף 6(2) לחוק מסים עקיפים כי תנאי להשבה הוא הוכחה של הנישום התובע כי 'היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם' היתה צריכה קמור להוכיח עניין זה בראיות ולא די במדיניות המחירים שלה לשם כך". אי לכך קבע בית המשפט העליון שקמור אינה זכאית להשבה (ע"א 6080/97 קמור רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ז (5), 855, פסקה 13).

בית המשפט העליון חוזר על ההלכה שנקבעה כבר בע"א 105/80 דלתות חמדיה בע"מ נ' מדינת ישראל,פ"ד לו(1),108, 111 (סעיף 3) (23.12.81) (להן: "עניין דלתות חמדיה") לעניין זה תמים דעים אני עם עמדת התובעת לפיה אותו הראציונאל שנקבע בפסיקה זו ביחס לפער שבין חומר גלם לבין המוצר הסופי, חל גם בעניינינו.

...

הוכח בפני שהמס לא גולגל על לקוחות התובעת וטענת הנתבעת בעניין זה נדחית אפוא.

לסיכום התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 50,000 ₪.

הנתבעת סבורה, כי המונח "מכר" המופיע בסעיף 6 לחוק מיסים עקיפים חייב להתפרש באופן רחב המכיל בתוכו גם השכרת הטובין וזאת משני נימוקים עקריים – מקורה של חובת ההשבה המופיעה בחוק מיסים עקיפים היא בתחום עשיית עושר ולא במשפט, וכלשונו של השופט מ' חשין בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר (פירסום בנבו) ביחס להוראת ההשבה המופיעה בסעיף 160 לפקודת מס הכנסה: "הוראת סעיף 160 לפקודת מס הכנסה, היא עצמה, עילה היא מדין עשיית עושר בהתאמתו למשפט המסים, קרא: תביעה היא להשבתו של ממון אשר שולם בנסיבות המחייבות את השבתו למשלם. עשיית עושר שָלְחָה נציג קבוע מטעמה אל משפט המסים, ובשבתו במשפט המסים התאים עצמו הנציג לסביבתו. אכן, אִמָּהּ של הוראת סעיף 160 היא עשיית עושר; אביה הוא משפט המסים והיא עצמה יש בה גם מזו גם מזה." וכן ר' ע"א 180/99 מנהל מס קנייה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ: "הגנת הגלגול היא איפוא ביטוי, אחד מרבים, של העקרון הכללי של מניעת עשיית עושר ולא במשפט: נישום ששילם מס ביתר, גלגל אותו על לקוחותיו וזכה להשבת היתר מן הרשות, התעשר על חשבון הציבור. התעשרות כזו מצא המחוקק למנוע ולשם כך קבע בחוק מסים עקיפים את הגנת הגלגול." כן ר' בעיניין זה ע"א 992/11 מדינת ישראל – רשות המיסים- אגף המכס נ' הוליס תעשיות בע"מ. הראציונאל הקיים בהגנת הגלגול לפיה לא יזכה הנישום להשבה במקום שגלגל את המס על לקוחותיו, מתקיימת באותו מידה כאשר הנישום גלגל את המס על לקוחותיו בצורה של דמי שכירות.

מדובר בנטל שאינו קל להרמה אך בית המשפט אינו יכול להעריך עניין זה על דרך של אומדן: "שגם אם אקבל הנחתו של בית המשפט המחוזי שלפיה עצם הוכחת תימחור תחרותי היא ראיה לאי- גילגול של חלק מסכום המס על כתפי הקונים – וממילא ספיגתו על ידי הנישום – ובלי להכריע בכך – ברי כי בכך אין די, ומוטלת על הנישום החובה להוכיח כדבעי מהו שיעורו של חלק זה. ההנחה הכללית כי מס אינו מגולגל במלואו לקונה אין בה די כדי להוכיח את שיעור המס שלא גולגל, וממילא את שיעור ההשבה. משקבע המחוקק בסעיף 6(2) לחוק מסים עקיפים כי תנאי להשבה הוא הוכחה של הנישום התובע כי 'היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם' היתה צריכה קמור להוכיח עניין זה בראיות ולא די במדיניות המחירים שלה לשם כך". אי לכך קבע בית המשפט העליון שקמור אינה זכאית להשבה (ע"א 6080/97 קמור רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ז (5), 855, פסקה 13).

בית המשפט העליון חוזר על ההלכה שנקבעה כבר בע"א 105/80 דלתות חמדיה בע"מ נ' מדינת ישראל,פ"ד לו(1),108, 111 (סעיף 3) (23.12.81) (להן: "עניין דלתות חמדיה") לעניין זה תמים דעים אני עם עמדת התובעת לפיה אותו הראציונאל שנקבע בפסיקה זו ביחס לפער שבין חומר גלם לבין המוצר הסופי, חל גם בעניינינו.

...

הוכח בפני שהמס לא גולגל על לקוחות התובעת וטענת הנתבעת בעניין זה נדחית אפוא.

לסיכום התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 50,000 ₪.

בית המשפט הותיר פתח לחנוך ולחברה להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעניין התפיסה הזמנית של התכשיטים בחלוף תשעה חודשים ממועד ההחלטה.

כמו כן נטען כי מאחר שהמדינה הגישה, בטרם חלוף 30 הימים הקבועים בסעיף 190 לפקודת המכס, בקשה לצוו תפיסה זמני שאושרה על-ידי בית המשפט, הרי שיש לראותה כמי שתפסה את הטובין במסגרת אותו צו. משכך, פסק המרוץ להגשת התביעה לפי סעיף 190 לפקודת המכס, שכן הטובין תפוסים מאותו מועד ואילך מכוח צו התפיסה הזמני.

לטענתה, תכשיטי הזהב הוחרמו מכוח סעיפים 188 ו-190 לפקודת המכס, הואיל וחנוך לא דרש את השבת תכשיטי הזהב במסגרת פרק הזמן של 30 הימים שעמדו לרשותו לעשות כן. המדינה טענה כי דין העירעור להדחות על הסף משום שאין כל הצדקה לכך שטענות המערערת יישמעו בעת ובעונה אחת בשתי ערכאות שיפוטיות.

כך, גם אם המדינה לא ויתרה על המסלול מכוח פקודת המכס חרף העובדה שנקטה גם בהליך של צו תפיסה זמני, לא ניתן לקבוע כי היא קנתה בעלות בתכשיטים כל עוד לא התבררו טענותיה של המערערת ביחס לזכויותיה בהם.

הסעיף, שצוטט לעיל, מחייב את המדינה שתפסה טובין "בתור מחולטים" למסור "לבעל או לסוכן של התפוס הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה". סעיף 1 לפקודת המכס מגדיר את המונח בעל: "הבעל, היבואן, היצואן, הנִשגָר או הסוכן של אותם טוּבין, וכל המחזיק, או הזכאי לטובת הנאה, בהם, או שיש לו שליטה עליהם או כוח לעשות בהם, וכל המיתחזה כאחד מאלה, למעט פקיד-מכס בתפקידו הרישמי;" אין מחלוקת כי המדינה לא הודיעה למערערת אודות תפיסת התכשיטים.

...

מסקנה זו נובעת מעניין שרידון בו התייחס בית המשפט לתכליתו של החיוב בסעיף 190 לפקודת המכס להודיע לבעל הטובין אודות תפיסת הטובין וחילוטם.

מסקנה אחרת תרוקן מתוכן את התכלית שבבסיס הוראת סעיף 190 לפקודת המכס, כפי שהיא הובהרה בעניין שרידון.

באשר למסגרת בה נכון לדון בטענותיה של המערערת, אני סבורה שנכון לדון בהן במסגרת ההליך הנוסף ולא במסגרת ההליך הפלילי נושא הערעור דנן.