באשר לטינטון, הרחיבה הועדה בדבריה, והם מובאים להלן:
"לגבי הטינטון, הוועדה הנוכחית גם כמו ועדת הערר שלפניה היו מודעים לעובדה שפקיד התביעות הכיר בתלונת הטינטון. אחרת ברור שנושא הטינטון לא היה עולה לדיון. עם זאת לאור ניסיון הוועדה עם עבודת פקיד התביעות, הוועדה שומרת לעצמה את הזכות לקבוע אם הטינטון שהוכר הוא טינטון זמני או תמידי שבגינו מגיעה הנכות.
המבקש מכיר בכך שהועדה אינה מוסמכת לבטל את הכרת פקיד התביעות, אלא שבעניינינו, הועדה לא שללה את עצם החשיפה של המשיב לרעש מזיק בהקשר לפגיעה בשמיעה, ולאחר שבחנה את תוצאות הבדיקות שנערכו למשיב וכן על יסוד בדיקתה את המשיב, הגיעה למסקנה וקבעה כי "שיעור נכותו הרפואית בגין הטינטון שניגרם בשל רעש מזיק – הוא הפגיעה שהוכרה – הנו 0%".
פקיד התביעות מבסס את החלטתו על הרישומים הרפואיים של המבוטח ואינו עורך לו בדיקה רפואית כפי שהועדה מבצעת, ולכן היא זו שהוסמכה בחוק לקבוע האם הליקוי שאושר על ידי פקיד התביעות מזכה בנכות, ומה שיעורה.
פריט הליקוי הרלבנטי לטינטון, פריט 72(4)(ד)(2) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע בעבודה), התשט"ז-1956 (להלן – התקנות), קובע שהזכאות לאחוזי נכות בגין טינטון היא במקרה של רעש תמידי באוזניים, ומשהמשיב אינו עומד בתנאי זה, אין הוא זכאי לקביעת נכות כלשהיא בעיניינו.
מכאן, כי הועדה יכולה להפחית את הנכות בגין טינטון רק אם היא יכולה להצביע על גורמים אחרים לטינטון מעבר לחשיפה לרעש בעבודה ועל תרומתם היחסית.
...
הכרעה
לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור, שכן התוצאה המשפטית אליה הגיע בית הדין האזורי בדין יסודה.
וכך נאמר:
"לאחר ששקלנו בדבר הגענו לכלל החלטה כי דין בקשת המוסד להידחות גם כן. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי בבסיס ההכרה שהכיר המוסד לביטוח לאומי בטנטון
אולם, בנסיבות מקרה זה – ונוכח חלוקת הסמכויות בין הוועדה לבין פקיד התביעות – אין מנוס מהתוצאה המשפטית אליה הגענו.
סוף דבר – הערעור נדחה.
