כך או כך, נוכח הקף המסמכים שהוצג, ברי כי התובע אכן עבד בפועל – עניין העדר הפיקוח אכן מיוחס להיותו בנו של 'בעל הבית', אולם אין אנו סבורים שבמקרה זה, יש בכך כדי לשלול את עצם נוכחותו בעבודה במיתחם המוסך או בחוץ.
לגופו של עניין, אומנם חלק מאמירות האב (יוסף לוי) מול חוקר הנתבע מעידות כי חלק משקולי העסקת התובע היו בשל קשרי המשפחה – ראו תשובת האב כשנשאל מדוע העסיק את התובע, ש' 22 לנספח נ/9 למשל "כי הוא כבר עבד אצלי פעם והעסקתי אותו, זה יחסים בין אבא ובן, בגלל זה." אולם לאחר הבהיר והוסיף כי לא העסיק אותו רק בגלל זה, אלא נתן לו לנהל את מחלקת המכירות (ש'' 24 שם), כי סמך על התובע וכי חלק מהתפקיד היה להחזיק בכספים – ויש צורך לנאמנות מצד העובד (ש' 119-118 שם).
בית הדין הארצי אישר קיום יחסי עבודה בין המערערת שם לבעלה לאחר שהתרשם כי אכן עבדה פיזית, שכרה עבר בקביעות לחשבון הבנק המשותף והובאו שלושה עדים חצוניים ואסמכתות להוכחת העבודה עצמה ונחיצות המשרה, שכן המערערת שם הייתה העובדת היחידה במשרה זו (שלא אוישה בחל"ת הקורונה ובחופשת הלידה של המערערת שם).
בנסיבות הדברים ונוכח התרשמותנו מהעדויות, התובע עבד בעסק כעובד בשונה מעצמאי או שותף, ההחלטות הניהוליות והכלכליות התקבלו על ידי האב בלבד.
המעסיק שילם עבור התובע דמי ביטוח כשכיר וזה היה הסטאטוס שבו עבד בפועל, לפיכך מצאנו כי שלילת זכאותו לדמי אבטלה בחודשים מרץ עד מאי 2020 מוטעית ועל הנתבע לבטל את החוב שיצר לתובע בגין תקופה זו. לגבי התביעה האחרונה מאוקטובר 2021, אנו קובעים כי התובע אכן עונה על הגדרת עובד אצל המעסיקה.
...
בסיכומו של דבר, התרשמנו שהתובע אכן עבד כפי שהוכח בפועל מהראיות הרבות שהציג ומהעד שהעיד לטובתו.
בסופו של דבר, התובע עבד אצל אביו, כדי לפרנס את משפחתו, היה חלק חיוני במחלקת מכירות במוסך.
המעסיק שילם עבור התובע דמי ביטוח כשכיר וזה היה הסטטוס שבו עבד בפועל, לפיכך מצאנו כי שלילת זכאותו לדמי אבטלה בחודשים מרץ עד מאי 2020 מוטעית ועל הנתבע לבטל את החוב שיצר לתובע בגין תקופה זו. לגבי התביעה האחרונה מאוקטובר 2021, אנו קובעים כי התובע אכן עונה על הגדרת עובד אצל המעסיקה.
