זכאות לגמלת שמירת הריון לאחר נפילה במהלך ההריון

בחוות הדעת אמר המומחה את הדברים הבאים: "ברקע של התולדות הרפואיים – כאב גב תחתון חוזר, לראשונה בגיל 14-15 לאחר נפילה. לא נמצא אז חסר נורולוגי. הומלץ טפול ע"י פיזיותראפיה.

בחוות דעתך קבעת, כי המצב הרפואי ממנו סובלת התובעת מסכן את היולדת החל משבוע 28, במה מתבטא הסיכון וכיצד הפסקת עבודתה ימנע סיכון זה? האם יהיה נכון לומר שבעצם החמרה שהחלה בכאבי הגב הצפויה במהלך ההיריון איננה מהוה סיכון לכשעצמו והסכון הוא בחותם תחלואי לאחר הלידה? ביום 8.7.2020 התקבלו תשובות המומחה לשאלות ההבהרה –           המחלה היא מחלה שפירה המתבטאת בכאבי גב. מופיעה גם אצל נשים שאינן בהריון, אך בהתאם לספרות רפואית מחמירה בזמן הריון ומונעת מהיולדת את היכולת לתפקד.

דיון והכרעה רקע נורמאטיבי התנאי לזכאות לגימלת שמירת הריון קבוע בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, בו נקבע כך: "'שמירת היריון' – העדרות מעבודה בתקופת ההיריון המתחייבת בשל אחד מאלה:

...

במקרה דנן ד"ר נורמן מתאר "כאב חריג וקושי משמעותי". משכך אנו סבורים כדעת המומחה כי קיימת הצדקה לשמירת היריון החל מהשבוע 28 להיריון.

משכך, אנו מקבלים את התביעה בהתאם למסקנות המומחה וקובעים כי התובעת זכאית לתשלום גמלת שמירת היריון בתקופה מיום 25.1.2019 ועד 5.3.2019.

בין היתר היא מונה את העובדות הבאות: בעברה המיילדותי הפילה כתוצאה ממאמץ; בהריון קודם היא סבלה מכאבים דומים ואושרה תביעתה לשמירת הריון; במהלך ההריון מושא התביעה היא נפלה מרגליה מחמת הכאבים העזים שהיו לה. לטענת התובעת היא הסתמכה על המלצות רופאיה לשהות בשמירת הריון ועל גמלה שתקבל מהמוסד.

מסגרת נורמאטיבית: הזכאות לגימלת שמירת הריון קבועה בסעיף 58 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 הקובע כך: "שמירת הריון – העדרות מעבודה בתקופת ההריון המתחייבת בשל אחד מאלה:

המומחה חזר על עמדתו גם לאחר שהשיב לשאלות ההבהרה מטעם התובעת ובהן הסביר שכאבי הגב שעימם התמודדה במהלך ההריון החלו עוד לפני ההריון.

...

המוסד מצדו סומך ידיו על חוות דעתו של מומחה בית הדין ומפנה להלכה הפסוקה בנוגע למשקל שיש לייחס לה. אקדים אחרית לראשית ואומר שלאחר עיון בכלל החומר שהונח לפני ושקילת מכלול טענות הצדדים דעתי היא כי דין התביעה להידחות ואבאר.

סוף דבר – מכל האמור עולה כי לא התקיימו בתובעת תנאי החוק המזכים בגמלה לשמירת הריון ולכן דין תביעתה להידחות.

בשים לב למשבר שפקד את המדינה ומשמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

בקדם המשפט הסכימו הצדדים למנות מומחה יועץ רפואי לצורך הכרעה בשאלה האם זכאית התובעת לגימלה לשמירת הריון החל מיום 25.8.20 בהתאם לסעיף 58(1) לחוק.

לא למותר לציין ביחס לעולה מן המסמכים הרפואיים שהועברו למומחית- עיון מלמד כי אין כל תעוד לכאבי גב לאחר שהתובעת "מיצתה" את הנסיון לקבל מסמכים שיאפשרו קבלת גמלת שמירת הריון מהמשיב ועד הלידה.

התובעת מציינת כי ה"חשש" שבגינו בפנייתה הראשונה לאורתופד (25.8.20) הומלץ על שמירת הריון, "היתממש" עת נפלה 30.9.20.

(ס' 7 לסכומים- שהאמור בו מוטעה, התובעת לא נפלה ב30.9.20 אלא פנתה ב24 בחודש אל הגניקולוג ותארה נפילה "לפני כמה ימים" במסגרת בקשתה כי ימציא מיסמך משכנע למשיב לאחר שבקשתה הראשונה לשמירת הריון נדחתה).

...

איני מקבלת טענת התובעת.

השאלות שהועברו אל המומחית נועדו לבחון האם במקרה הספציפי של התובעת היו ממצאים אוביקטיביים שיכולים להצביע על חומרה משמעותית כלשון המומחית עצמה בחוות הדעת , היא השיבה בסופו של דבר כי לא היו כאלה.

טענות המערערת בדבר המשמעות ה"כללית" שיש לכך שרופא מטפל ימליץ על שמירת הריון ובסופו של דבר יובהר כי המשיב אינו מכיר בכך זכו למענה הולם בסעיף 14 לסכומי הנתבע מחד גיסא ובפסיקת בית הדין הארצי מאידך גיסא.

סוף דבר, לא מצאתי ממש בטענות המערערת והיה ראוי כי לא תעמוד על ערעורה נוכח חוות הדעת הרפואית.

על כן הערעור נדחה.

במסגרת חוות דעתו, ולאור המסמכים הרפואיים של התובעת שהוצגו בפניו, נידרש המומחה לענות על השאלה הבאה: האם זכאית התובעת לגימלת שמירת הריון בתקופה שמיום 28.2.21 ועד ליום 11.7.21 כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי ? בחוות דעתו מיום 28.8.22 ציין המומחה לשאלת בית הדין, לאחר סקירת פרשת המקרה, עברה המיילדותי של התובעת, מהלך ההריון ודיון רפואי נרחב בנושא הבעיות האורתופדיות שהתגלו אצל התובעת בבדיקות, כדלקמן: לסיכום במקרה הנידון על פי מהלך ההריון, מגבלותיה הגופניות של האשה שכללו כאבי גב מאחורה וכאבי אגן מקדימה, הספרות הרפואית המקובלת המדווחת על החמרה סימפטומאטית משמעותית בתלונות האורטופדיות החל משבוע 30 להריון והמשך מהלך ההריון הרי: איני רואה הצדקה באישור "שמירת הריון" החל מיום 2021/2/28 ועד ל-2021/4/29.

לפיכך, האם ניתן היה לבצע התאמות בעבודה כגון קיצור שעות עבודה, עבודה לסירוגין וכד' במקום לתת שמירת הריון גורפת ולהוציאה כליל ממעגל העבודה? 7.3 בסעיף 3 לחוות דעתך (בסוף דף 8), הינך רושם "אין בספרות הרפואית הנחייה גורפת של רשויות הבריאות ואיגודים גינקולוגיים מקצועיים להימנעות מעבודה הכרוכה במאמץ פיזי במהלך ההריון... התמונה העולה מהרשומות במקרה הנידון הנה של כאבי גב ואגן שלא הגיבו לטפול שמרני...". האמנם קיים תעוד לכך שהתובעת פנתה לקבלת הטיפול השמרני שהוצע לה? 7.4 בעמ' 10 לחוות דעתך הנך רושם כי בספרות הרפואית מדווח כי שבוע ההריון הממוצע להופעת / החמרת כאבי הגב הוא בשבוע ה-30 להריון ולכן הנך מאשר את הגימלה משבוע זה של ההריון.

התפתחות הלקות הלוקומוטורית/אורטופדית הנה הדרגתית לאורך זמן, במיוחד כאשר לא דווח על אירוע אקוטי שהתרחש כמו תאונה או נפילה במהלך ההריון.

...

על מסקנה זו חזר המומחה גם במענה לשאלות ההבהרה שנשאלו על ידי הנתבע (בשני סבבים של שאלות).

לאור זאת וחרף טענותיו הרבות של הנתבע בסיכומיו כנגד קביעות המומחה, אנו מוצאים שקביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון ולא מצאנו נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה – יועץ רפואי מטעם בית הדין.

" בנסיבות המקרה דנן, לא מצאנו הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לסטות ממסקנות חוות דעת שהוגשו בתיק ומכאן שדין התביעה להתקבל בחלקה בהתאם לקביעת המומחה.

סוף דבר: לאור חוות דעת המומחה - התביעה מתקבלת בחלקה ואנו מורים לנתבע לשלם לתובעת גמלת שמירת הריון החל מיום 30.4.21 ועד ליום 11.7.21 (מועד הלידה).

האם זכאית התובעת, שיצאה לשמירת הריון ארוכה של שישה חודשים, וזאת לאחר שעברה תאונת דרכים קשה כעשרה חודשים קודם לתחילת ההריון, לגימלת שמירת הריון? התשתית העובדתית לאחר שפקיד התביעות של הביטוח הלאומי דחה ביום 11.8.22 את תביעתה לקבלת גמלה לשמירת הריון, הגישה התובעת את התביעה שבפנינו, שבגידרה הגיעו הצדדים להסכמה על התשתית העובדתית הבאה: התובעת, ילידת 1995, עבדה בזמנים הרלוואנטיים לתביעה כמזכירה במשרד עו"ד. התובעת ילדה בשעה טובה כיום 31.8.22.

עמדת המומחה, לפיה במצב דברים זה, היתה התובעת בסיכון כבר מתחילת ההריון "למעוד להתקל בחפצים וליפול גם בהליכה וגם בטיפוס מדרגות" וזאת כתוצאה מהכאבים, וכי מצב רפואי זה סיכן הן את האשה והן את עוברה" נראית לי הגיונית וסבירה.

זאת, אפילו אניח, לטובת הנתבע, כי לא כל מומחה היה מגיע בהכרח לאותה המסקנה; רביעית אוסיף כי במקרה שלפניי, הנתבע הודיע ביום 26.12.23, במהלך ההיתדיינות ולאחר עיון בחוות-דעת המומחה, כי הסכים "לפנים משורת הדין לבוא לקראת התובעת בשים לב לזמן הקצר יחסית שחלף בין התאונה לבין ההיריון, והכאבים שיתכן שהוחמרו במהלך ההריון יותר מאשר באשה הרה רגילה – והסכים לאשר את הגימלה משבוע 28 להריון, דבר המאזן בין תלונותיה, הממצאים והשלב בהריון בו הייתה נימצאת". המדובר בהודעה שהוגשה לאחר הוועצות רפואית, הסכים כי במקרה שלפנינו היה סיכון מסוים לאשה ולעוברה במהלך ההריון, באופן שהצדיק הכרה בשמירת הריון, דהיינו המחלוקת בין הצדדים איננה עוד בדבר עצם ההכרה, אלא בשאלה מאיזה שבוע של ההריון להכיר, האם מהשבוע ה-28 כפי שיטת הנתבע, או כבר מהשבוע ה-14 כפי שיטת המומחה מטעם בית-הדין.

...

הבקשה הועברה לתגובת התובעת, ולאחר שזו הגישה התנגדות מנומקת, ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה, כדלקמן: "לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת הנתבעת למינוי מומחה אחר להידחות. בניגוד לטענות הנתבע, לא מצאתי כי תשובות המומחה הינן לאקוניות או אינן מתיישבות עם השכל הישר. להיפך, מצאתי כי חוות-דעתו ותשובותיו לשאלות ההבהרה מפורטות ומנומקות רפואית, אף אם המסקנות אינן לרוחו של הנתבע.

דיון והכרעה לאחר עיון בסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואנמק: ראשית על פי ההלכה הפסוקה, בכל הנוגע לשאלות רפואיות, על בית-הדין ליתן משקל מכריע לחוות-דעתו של המומחה מטעמו, ולמעט במקרים חריגים ומובהקים שבהם ברור כי נפל בה פגם, יש לפסוק על פיה; שנית במקרה שלפניי, הונחה חוות-דעת מנומקת לפיה דין התביעה להתקבל, ובהמשך לה ניתנו מענים מפורטים וברורים לסדרת שאלות הבהרה שהפנה הנתבע אל המומחה.

זאת, אפילו אניח, לטובת הנתבע, כי לא כל מומחה היה מגיע בהכרח לאותה המסקנה; רביעית אוסיף כי במקרה שלפניי, הנתבע הודיע ביום 26.12.23, במהלך ההתדיינות ולאחר עיון בחוות-דעת המומחה, כי הסכים "לפנים משורת הדין לבוא לקראת התובעת בשים לב לזמן הקצר יחסית שחלף בין התאונה לבין ההיריון, והכאבים שיתכן שהוחמרו במהלך ההריון יותר מאשר באישה הרה רגילה – והסכים לאשר את הגמלה משבוע 28 להריון, דבר המאזן בין תלונותיה, הממצאים והשלב בהריון בו הייתה נמצאת". המדובר בהודעה שהוגשה לאחר היוועצות רפואית, הסכים כי במקרה שלפנינו היה סיכון מסוים לאישה ולעוברה במהלך ההריון, באופן שהצדיק הכרה בשמירת הריון, דהיינו המחלוקת בין הצדדים איננה עוד בדבר עצם ההכרה, אלא בשאלה מאיזה שבוע של ההריון להכיר, האם מהשבוע ה-28 כפי שיטת הנתבע, או כבר מהשבוע ה-14 כפי שיטת המומחה מטעם בית-הדין.

סוף דבר התביעה מתקבלת, במובן זה שנקבע כי התובעת היתה זכאית לגמלת שמירת הריון החל מהשבוע ה- 14 (28.2.22) ועד הלידה.