הנתבע טוען, כדלקמן –
- התובעת אינה זכאית לקיצבת זקנה מיוחדת לפי ההסכמים השונים, היות שלא ניתן לראותה כ"תושבת ישראל" במשך 24 חודשים, במועד שבו הוגשה תביעתה לגימלת אזרח ותיק מיוחדת – ביום 14.6.2021;
- רישיון הישיבה הארעי ניתן לתובעת רק ביום 10.2.2021, ורק במועד זה היא החלה ליצבור את פרק הזמן הנידרש, של 24 חודשי שהייה בארץ.
"
בעיניינם של עולים לארץ, שאינם זכאים לקיצבת אזרח ותיק מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי, ובשל אי-צבירת תקופת אכשרה מספקת, נחתמו מספר הסכמים, כמתואר להלן:
- הסכם ראשון נחתם ביום 5.7.1978 בין הסוכנות היהודית לבין הנתבע (להלן: "הסכם 1978").
"
נדגיש, כי מדובר בתוצאה מפורשת של כוונת המחוקק, ונפנה גם לדברי ההסבר להצעת החוק, שם צוין, כדלקמן:
"לנוכח הוראות חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, על המוסד לביטוח לאומי לקבוע האם אדם הוא תושב ישראל, אם לאו, שכן לקביעה זו השלכות על זכאותו של אדם לפי החוקים האמורים. שהייה של אדם בישראל אם אינו אזרח ישראלי היא מכוח חוק השבות, התש"י-1950 או מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, ולפיו ניתנות אשרות שונות לשהייה בישראל. יחד עם זאת, אין בחוק הביטוח הלאומי כללים אחידים ובהירים לפיהם ניתן לקבוע מי מבעלי האשרות הנו תושב ישראל ומי אינו כזה. לפיכך, מוצא לקבוע בחוק הביטוח הלאומי מי מבעלי האשרות האמורות אינו תושב ישראל"[footnoteRef:10].
]
גם בפסיקה עניפה ורחבת-הקף של בית המשפט העליון ושל בית הדין הארצי לעבודה, שתיסקר בהמשך הדברים, הובהר כי הזכאות לגימלת קצבת אזרח ותיק יכולה להיות מוענקת רק למי שהנו "תושב ישראל" לפי הגדרת חוק הביטוח הלאומי.
...
ראו בעניין זה קביעתו של בית הדין האזורי בירושלים בעניין עליאן: "... [ש]הוראות סעיף 2א לחוק אינן מאפשרות הפעלת שיקול דעת כאמור. הוראת סעיף 2א לחוק שוללת ההכרה בתושבות במקרים המתוארים שם, גם אם לפי מבחני הפסיקה לבחינת מרכז חיים, ניתן היה להגיע למסקנה של קיום תושבות"[footnoteRef:14].
עם זאת, מטעמי הרמוניה חקיקתית, ואף לאור העמדה המוצהרת – הן של המחוקק והן של בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, אנו סבורים כי יש לפרש את הוראות הסכם 1980 ברוחו של חוק הביטוח הלאומי.
]
לסיכום – תביעתה של התובעת להענקת קצבת זקנה מיוחדת, על בסיס הטענה כי יש לראותה כתושבת ישראל החל מעת הגעתה לישראל, דינה להידחות.
