רקע נורמאטיבי ועובדתי
פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי עוסק בביטוח נפגעי עבודה, ומגדיר את זכויותיו של מי שהוכר כנפגע עבודה וביניהן גמלאות בעין, דמי פגיעה וכן קצבת נכות מעבודה או מענק.
ביום 9.7.18 נקבעה למערער על ידי רופא מוסמך (דרג ראשון בענף נכות כללית) נכות בשיעור 85% במסגרת ענף נכות כללית, בהתבסס על הליקויים הבאים: 65% בגין סוכרת עם סיבוכים לפי פריט ליקוי 4ו'; 10% בגין הגדלת ערמונית לפי פריט ליקוי 23(2)(א)(2); 15% בגין מצב אחרי ניתוח גב, לפי פריט ליקוי 37(7)(א)-(ב); 0% בגין מצב אחרי שבר ברגל שמאל, לפי פריט ליקוי 35(1)(א); 20% בגין אי ספיקת גיד טיביאס ברגל ימין, לפי פריט ליקוי 51(8)(ג); 20% בגין דיסארטריה, הפרעת היגוי, לפי פריט ליקוי 29 (7)(א)(2); 10% בגין יתר לחץ דם, לפי פריט ליקוי 9(3)(ב)(1); 10% בגין ליקוי שמיעה, לפי פריט ליקוי 72(1)(ג)(3); ו-10% בגין טינטון, לפי פריט ליקוי 72(4)(ד)(2).
מעבר לצורך ציין כי יש קושי בעמדת המוסד לפיה אין לכלול בחישוב שיעור הנכות הנובעת מפגיעה בעבודה את הגדלת הנכות לפי תקנה 15 לתקנות הנכות, שכן "היתעלמות מהגדלת הנכות לפי תקנה 15 אינה מתיישבת עם תכלית הקיצבה המיוחדת לסייע לנכה בהיתחשב בנכות התפקודית שנגרמה בשל הפגיעה בעבודה" (בית הדין הפנה בקשר לכך ל-ב"ל (איזורי חיפה) 12816-08-19 דוד קדוש - המוסד לביטוח לאומי (24.2.22), להלן: עניין קדוש באיזורי, שמאוחר יותר היתקבל ערעור המוסד שהוגש עליו כפי שיפורט להלן).
עיון בחריגים הנוספים שנקבעו בתקנה 1 מלמד כי מחוקק המשנה הוריד את הרף הרפואי במקרים של מספר פגיעות תוך הכרה בכך שהצטברותן כשלעצמה מקשה על התיפקוד, ולכן אין הצדקה לפרשנות מחמירה.
בעיניין נימן שב בית הדין וחזר על קביעה זו, כאשר הבהיר כי תקנה 19 תוחל על עיניים, אוזניים ו"סעיפים אחרים במבחני הליקוי המתייחסים באחת לפגימה כוללת באיברים זוגיים", וזאת להבדיל ממקרים בהם "בגין כל איבר זוגי בנפרד, נקבעה דרגת נכות נפרדת".
לטעמנו עניין בר ועניין נימן נפסקו בהקשר הספציפי של יישום תקנה 19 לתקנות הנכות, ואין להסיק מהם כי יש לפרש "אבר זוגי" כעיניים ואוזניים בלבד בכל הקשר אחר (זאת מבלי לפגוע בייחודיות הקיימת ביחס לחושי הראייה והשמיעה, בכלל וכן נוכח דרך קביעת הנכות לגביהם על בסיס הצלבת מצבם של שני האברים: עניין פלוני ובר"ע (ארצי) 14621-02-22 המוסד לביטוח לאומי - אנדרי דהאן (11.9.22)).
...
תחילה נציין כי לא מצאנו ממש בטענת המערער כי המוסד אמור היה להקים על דעת עצמו ועדה רפואית ייחודית לצורך יישום תקנה 1(ב).
אשר לשאלה אם יש לקחת בחשבון את הגדלת הנכות מכוח תקנה 15 לתקנות הנכות לצורך בדיקת התנאי השלישי, לאור מסקנתנו לעיל אין כאמור הכרח להידרש לכך ועם זאת מצאנו לנכון לציין כי על פני הדברים צודק המוסד בטענתו.
סוף דבר - מששוכנענו כי המערער, על אף מצבו הבריאותי הקשה (שבעיקרו אינו נובע מהפגיעה בעבודה), אינו עונה על תנאי תקנה 1(ב) לתקנות, הערעור נדחה.
