לגופו של עניין ציין המשיב כי בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") מי שאינו אזרח ישראלי, אינו בעל זכות קנויה לשבת בישראל וישיבתו בה מותנית ברישיון ישיבה.
במסגרת שיקול דעתו, גם קבע המשיב את נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי (נוהל מס' 5.2.2008; להלן: "הנוהל").
טענת העותרת, בדבר מסירת המידע הכוזב נבחנה אף היא על ידי הועדה והיא מצאה אותה, בצדק, כחסרת בסיס, תוך שהיא מצביעה על סתירות גם בעיניין זה. כך, בנגוד לטענתה כיום כי היא הסתירה את נישואיה בשל חששה מבני משפחתה, הרי שבמכתב שהגישה העותרת לוועדה נכתב במפורש להיפך, שבני הזוג הודיעו למשפחותיהם על רצונם להנשא זה לזו וקיבלו את הסכמתם.
...
מנגד טען המשיב כי יש לדחות את העתירה, הן בשל חוסר ניקיון כפיה של העותרת והן לגופה.
במקרה זה, די נהיר כי הקשר בין העותרת לבין אבבה אינו קשר נישואין כן וכי החלטת המשיב שלא להיעתר לבקשת העותרים סבירה ואינה מצדיקה את התערבות בית המשפט בה. החלטת המשיב בבקשת העותרת לאיחוד משפחות עבור אבבה הינה החלטה מינהלית.
בנסיבות אלו, יש גם צדק בטענה כי אי הגשת תצהיר מטעם אבבה, יש בה כדי לחזק את המסקנה כי גרסתו, לוּ הייתה מוגשת, הייתה עומדת בסתירה לטענות העותרת.
העתירה נדחית, אפוא, והעותרת תשא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ₪.
