זכאות חבר מושב עובדים לרשום נחלות במינהל מקרקעי ישראל

לא זו אף זו. לשיטת התובעים המינהל יישם את עקרונות החלטה 970 בהסכם המשבצת האחרון שנחתם בין המינהל והאגודה מיום 21/7/10 (לעיל ולהלן: "הסכם המשבצת"; נספח 1 לתצהיר מטעם המינהל) – עת נקבע במסגרתו, כי הפסקת חברותו של חבר אגודה לא תיפגע בזכויותיו בנחלה (סעיף 25א' להסכם) וכי על האגודה להעמיד לרשות המתיישב שפרש כאמור מהאגודה " ... את הקרקע המשמשת למגוריו ולמבני משק, המהוה חלק מנחלתו, וקרקע לעיבוד חקלאי בקשר למיכסת הקרקע שנקבעה לנחלה באותו הישוב מתוך המשבצת ..." [סעיף 25ב'(1) להסכם].

יפים המה לעניין זה דברי חברתי השופטת מרים מזרחי בת"א (י-ם) 2234/00 כץ **** נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 8/11/07) וזה לשונם – "גם ביחס לחלקות ב' לא מקנה ההחלטה (823 – ח.ט.) לחברים זכויות ישירות. סעיף 4 של ההחלטה קובע, כי "האגודה החקלאית רשאית להחליט כי לבעל נחלה תוחכרנה חלקות נוספות (חלקות ב') .... ההחלטה אינה מחייבת את האגודה החקלאית שכך ייעשה. אכן, ההחלטה עצמה אינה מוציאה את השליטה במקרקעין מידי המושב ואינה מעניקה זכות ישירה בידי חברי המושב. בהיעדר החלטה פוזיטיבית של המושב לא ניתן להקנות זכויות ישירות לחברים בו בחלקות ב'" (סעיף 6 פסקה אחרונה לפסק הדין; להלן: "עניין כץ").

ראשית, ההחלטה האם לבצע פארצלציה לגבי השטחים החקלאיים שבמשבצת, נתונה באופן בלעדי לאגודה, כעולה בעליל מהוראת סעיף 7 להחלטה 823 הקובעת כי "האגודה השיתופית, בתיאום עם המינהל, תכין תוכנית חלוקה לצורכי רישום בלשכת רישום המקרקעין". שנית, לא ניתן, בכל הכבוד, לבצע חלוקה ורישום רק לגבי חלקתם של התובעים בשטחי העיבוד אלא יש צורך בעריכת פארצלציה של כלל השטחים המשותפים שבמשבצת ורישומם כחלקות נפרדות – כעולה מעדותה של הגב' חן ביחס להחלטה 970 כי "החלטה זו מחייבת פארצלציה של כלל שטחי המושב". שלישית, הכיצד ניתן לבצע חלוקה לחלקת התובעים לבדה, כאשר לא ניתן לידע את היקפה ומיקומה של חלקת העיבוד שתוקצה לתובעים? לתובעים הפיתרונים.

...

עתירות מידן לחייב האגודה להקצות להם את חלקם בחלקות החקלאיות שבמשבצת המושב ו/או לחייבה לבצע פרצלציה בחלקות אלה – נדחות.

ג. התביעה כנגד מינהל מקרקעי ישראל – נדחית.

בהינתן כי התביעה כנגד האגודה נתקבלה אך בחלקה, אני מחייב את האגודה לשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ בלבד.

טענות התובעים 1-4 בסיכומיהם להלן מובאות טענות התובעים 1-4 בסיכומיהם (בפרק זה ייקראו התובעים 1-4 "התובעים") התובעים ביצעו את אשר נידרש לצורך רישום הנחלות על שמם, ובכלל זה: התקבלו כחברי אגודת מושב נס הרים; חתמו על חוזה מתיישב עם הסוכנות; שילמו מס רכוש עבור הנחלה (כל אחד עבור נחלתו הוא); המציאו את כלל המסמכים והאישורים שנדרשו על ידי הנתבעת (בכלל זה מתן הודעת הנתבעת הפורמלית לנתבעת על מסירת כל נחלה לחזקת התובעים); שילמו דמי חכירה שנתיים לנתבעת (על פי רישום שמי פרטני) בגין נחלתם.

בפרשת בן הגיא הנ"ל נפסק כי: "המבקש המציא למינהל את כל המסמכים והאישורים שהתבקש בקשר עם הקצאת הנחלה על שמו. אולם, לאחר שתהליך הקצאת הנחלות לידי הבנים ובכללם המבקש היה בעיצומו, ניתן בשנת 1994 לערך צו איסור דיספוזיציה והוטלו עיקולים ביחס לשטח המשבצת של המושב, זאת עפ"י החלטת המנהלה להסדרים במיגזר החקלאי המשקם שמונה למושב על פי חוק ההסברים במיגזר החקלאי המשפחתי... המבקש שהנו חבר אגודה מזה שנים נותר בלא נחלה, זכאי שהאגודה תקצה לו נחלה במושב בתנאי הקצאה אשר היו מקובלים לגבי מתיישב המתקבל לראשונה כחבר באגודה בעת שהמבקש אושר להיות חוכר בנחלה. הקצאה כזו תיעשה בכפוף לנוהלי מינהל מקרקעי ישראל המסדיר דרכי מסירת זכויות של נחלה פנויה למתיישב ראשון. הנוהל שנקבע מגדיר את התנאים למסירת הנחלה לרבות תשלומים שהאגודה רשאית לגבות מן המתיישב". במקרים הנ"ל התובעים החלו בהליכי קליטה ולאור טענת נתבעת 1 כי חסרים להם מסמכים בית המשפט הורה כי על המינהל לאפשר לתובעים השלמת המסמכים וקבלתם כחברים.

...

מאחר ונקבע, כי לתובעים, כיום, אין כלל זכויות במקרקעין בנחלות, הרי שאין מנוס מקביעה כי יש לפנות את המקרקעין מכל הנמצא עליהם – להרוס את הבניינים, ולהשיב את המצב לקדמותו.

סופו של דבר התביעה נדחית.

תביעת התובעים 1-5 נדחית.

עסקינן בתביעה לרישום זכויות בעלות בנחלה (משק חקלאי) מס' 66 שבמושב שדה אילן (להלן: "הנחלה" או "המשק") על שם התובע, וכן להסרת העיקול הזמני שהוטל על נחלה זו על ידי בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ. למען הסדר הטוב יצוינו הצדדים לתביעה: נתבע מס' 1 הנה רשות מקרקעי ישראל (להלן:"המינהל" או "רמ"י"), נתבע מס' 2 – הנה האגודה השיתופית שבה מצויה הנחלה (להלן: "האגודה" או "המושב"), ונתבע מס' 3 – הנו בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ - הגורם שהטיל את העיקול שמבוקש להסירו (להלן: "הבנק").

מכל האמור עולה, כי זכויות בנחלה הן אמנם זכויות מסוג "בר רשות" כטענת התובע, ברם אף אם זכויות אלו אינן ניתנות בלישכת הרישום (טאבו), הרי שללא אישור רמ"י לבצוע העברה (וכן, עוד קודם לכן, ללא קבלת אישור האגודה וקבלת התובע כחבר אגודה), לא יכלו הורי התובע להעביר לתובע את הזכויות בנחלה על דרך של מתנה לאלתר, בהתאם לסעיף 6 לחוק המתנה אליו מפנה התובע בסיכומיו, ולפיכך תצהירי המתנה הנם בבחינת התחייבות ליתן מתנה ותו לא. במסגרת זו אציין, כי הפסיקה אליה הפנה התובע בסיכומיו, וכן ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך (10.3.99), אינה רלוואנטית לענייננו.

...

לסיכום - לאור שקילת נסיבות המקרה דנן, לאור הלכת ליניאדו ובחינת הציפיות המוגנות של הצדדים על יסוד הנסיבות המקרה שבפניי, סבורני כי דין התביעה להתקבל, היינו כי יש להעדיף במקרה זה את זכותו של הבנק על פני התובע – מקבל המתנה, כאשר התובע לא הצליח להוכיח כי עניינו נמנה עם אותם החריגים שבהם במאזן הציפיות המוגנות שלו ושל הבנק – תטה הכף להעדפת עניינו.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לבנק הוצאות משפוט בסכום כולל של 10,000 ₪.

בשנת 2006 פנה המשיב 5 (ביחד עם שני חברים נוספים) להליך בוררות עם האגודה בפני הועדה משפטית המרכזית שליד תנועת המושבים העובדים בישראל ותנועת המושבים בישראל (להלן: הועדה המשפטית), בדרישה לקדם את הקצאת הנחלות הבלתי מאוישות למומלצים מטעמם.

כמו כן, בית המשפט התבקש לחייב את המבקשים לחתום על כל מיסמך נידרש לצורך השלמת רישום הנחלה הנוספת על שם המשיבה 3.

סע' 14 להסכם המסגרת להקצאת נחלה, העוסק בהפניית מועמדים למינהל מקרקעי ישראל, קובע אף הוא תנאים להפעלת הזכות, ואולם לא קיימת בהסכם הוראה לעניין עצם קביעת הזכאות.

...

סבורני כי עמדה זו יש לקבל.

עוד נטען, כי הואיל ומדובר בזכות קניינית, שהכרעה בה תקפה כלפי כולי עלמא וחורגת מעניינם האישי של הצדדים, הרי שאין לבורר סמכות לדון בה. אין בידי לקבל טענות אלה.

וביישום על המקרה הנדון באותו פסק דין, נקבע "מכאן קצרה הדרך אל המסקנה כי הסכסוך דנן אכן נובע מ"עסקי האגודה". הסכסוך בין הצדדים עיקרו בטענות המשיבים בגין גרימת נזק מצד המבקשים לדירתם של המשיבים ולרכוש המשותף.

הנתבע 1 - אמירים - מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המושב" או "מושב אמירים"); הנתבעת 2 - רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י" או "המינהל" כפי שנקראה במועד הרלוואנטי לתובענה) מנהלת את קרקעות המדינה; הנתבעת 3 - הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות"), היא הגורם המיישב של בעלי הנחלות במושבים, וביניהם מושב אמירים.

ראו גם: ע"א 7019/14 שזור - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פרג'י (16.5.2018), שם דן בית המשפט העליון במצב בו המשיבים רשומים כבעלי נחלה במושב המערער, אף שאינם חברי האגודה השיתופית, ולמרות שלא הוקצתה להם בפועל נחלה, וקבע כי יש לגרוע את זכות היתר שממנה נהנו המשיבים, שלא כדין, תוך אימוץ נהלי רמ"י ותקנון המושב המערער, לפיהם, הזכות להחזיק בנחלה צמודה לחברות באגודה.

...

אני דוחה את טענת התובעים, לפיה המושב והסוכנות היו צריכים לפנות לרמ"י להשלמת הקצאת המגרש לטובת המנוחים .

סוף דבר דין התובענה להידחות.

אני מחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.