זכאות אסיר לקצבת זקנה מביטוח לאומי

לגישתו, עולה מתיקון 41 לחוק הישן (שיפורט להלן) כי התלויים במקבל קצבה, אשר קיצבתו נשללה בגין מאסר, אינם זכאים לכל חלק מהקיצבה שנשללה (כפי שאף נקבע בעב"ל 795/06 יהודה ישראל - המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.9.07, בהתייחס לקיצבת זקנה; להלן: עניין ישראל).

סעיף 325 לחוק אינו עוסק לפיכך בעצם הזכאות לגימלה – אלא בזכאות לתשלום הגימלה (להבחנה ראו את עב"ל 96/03 דוד פריג' – המוסד לביטוח לאומי, מיום 31.12.03), ומורה על הפסקה זמנית בבצוע התשלום מהטעם שצרכיו הבסיסיים של האסיר ממילא מסופקים לו, בתקופת המאסר, על ידי המדינה (עניין גאנם).

...

בהתחשב בסיטואציה השונה בה מדובר, לא מצאנו כי יש לכך השלכה לעניין שלפנינו.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, שוכנענו כי הקפאת תשלומה של קצבת הנכות הכללית מכוח סעיף 325 לחוק למר רונן יצחקי – אין משמעה הקפאת תשלומה של תוספת התלויים מכוח הסעיפים 200(ג)(2) ו – 304 לחוק לידי המשיבה עבור ילדיה.

משכך, הערעור נדחה.

סעיף 3(1) לחוק קובע כי לא יהא זכאי לקיצבה, "אדם הנמצא במוסד וכל החזקתו היא על חשבון אוצר המדינה, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, רשות מקומית או גוף אחר אשר נקבע בתקנות". מי שנימצא במאסר או במעצר בין כותלי הכלא אינו זכאי אם כן לגימלת הבטחת הכנסה כך שבאלו, תקנה 7(1) ממילא אינה עוסקת והיא עוסקת אך ורק בבחינת זכאותם של בני זוגם של אלו אשר נתונים במאסר או במעצר כאמור בה. עיון בפרוטוקול ועדת העבודה והרווחה מיום 15.10.1985 מלמד על כך כי מטרת התקנת תקנה 7(1) הייתה לאפשר לבן הזוג של מי שנימצא במעצר או מאסר כי זכאותו תיבחן בנפרד מהכנסות בן זוגו: "...בפיסקה(1) מדובר על מקרה שאחד מבני הזוג נמצא בבית הסוהר. במקרה כזה אנחנו מפרידים ואומרים: אותה אישה שבעלה נמצא בבית הסוהר – לא נתחשב בהכנסות בעלה אלא נפעיל עליה את מבחני החוק בנפרד". (מדברי סגן היועץ המשפטי דאז של המוסד לביטוח לאומי).

להבדיל מאסיר או מעצור הנמצאים בבית כלא, והמדינה דואגת לכל צרכם, הרי שלגבי המצוי בעבודות שירות קמה זכאות על פי סעיף 2(8) לחוק משהוא מחויב באותן עבודות ללא קבלת תמורה בגינן.

ד) משאלה הם הדברים, בדין בחן בית הדין קמא את הכנסת המערער ואישתו ומשאין מחלוקת כי הכנסתם המשותפת שלו מקיצבת זקנה ושלה מקיצבת נכות כללית עולה ביחד על ההכנסה המותרת לאור סעיפים 5 ו-9 לחוק, אזי בדין נדחתה התביעה ובדין נדחה העירעור".

...

על כן, גם בנושא זה אנו מקבלים את עמדת הנתבע.

לסיכום – בשאלות אשר הועמדו להכרעתנו בתביעה זו על פי הסכמת הצדדים, אנו קובעים כי החלטת הנתבע על דחיית תביעת התובע, בדין יסודה.

לפיכך, התביעה – נדחית.

בדברי ההסבר לתיקון צוין, כי "על רקע תופעת יידוי האבנים בידי ילדים קטינים ומשום שצורכי הקיום של ילד הנמצא במאסר מסופקים בבית הסוהר", יש להחיל על ילדים אֵלו הסדר, הדומה לזה הקיים בסעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי ביחס לאסירים בגירים הזכאים לקצבאות, ולפיו לא תשולם גמלה בעד תקופת המאסר.

אילו נשללה קצבת הילדים עבור כל קטין השוהה בכלא, ללא קשר לעבירה שביצע, ספק אם היה לעותרים פיתחון פה, לאור ראציונל זה. במילים אחרות, הפגיעה במקרה דנן, רחוקה מליבת הזכות: "יש להמנע מהרחבת יתר של תחום התפרשות הזכות החוקתית. הרחבה גורפת של גבולות הזכות החוקתית בשלב הראשון, ומעבר 'אוטומאטי' למבחני פסקת ההגבלה בכל מקרה שבו נטען כי דבר חקיקה פוגע בה, עשויה להביא, באיזון הכולל, לשחיקת ההגנה שמקנים חוקי היסוד" (דברי השופט ע' פוגלמן בבג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סה(1) 782, 854 (2012)).

באותו אופן, סעיף 326(ג) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מי שהורשע בבצוע עבירות בטחון חמורות, מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טירור, ונגזר עליו עונש של 10 שנות מאסר לפחות, תופחת מחצית הסכום מגימלאות שונות המשתלמות לו, אם משתלמות לו (ביטוח נפגעי עבודה לפי פרק ה'; ביטוח נפגעי תאונות לפי פרק ו'; ביטוח אבטלה לפי פרק ז'; ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד לפי פרק ח'; ביטוח זקנה וביטוח שארים לפי פרק י"א).

...

כשלעצמי, סבורני כי עיון מדוקדק בלשון התיקון מאפשר להעניק מענה פשוט יחסית לקשיים אלה – ולקבוע כי המחוקק מעולם לא העניק לפקידי המוסד לביטוח לאומי שיקול דעת כלשהו בנוגע לקביעת המניע לביצוע העבירה, או זיקתה לפעילות טרור.

לו תישמע דעתי, נדחה, אפוא, את העתירה – בכפוף להבהרה האמורה לגבי הצורך בהכרעה שיפוטית, ושיפוטית בלבד, בשאלות המניע והזיקה.

זאת, כנגד דעתם החולקת של השופט נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט נ' סולברג והשופט ד' מינץ, שלדעתם דינה של העתירה – להידחות.

תנאי הזכאות לפטור עפ"י תקנה 14(ג) לתקנות על מבקש הפטור להוכיח שני אלה: כי "אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה" וכן "שההליך מגלה עילה". בהמשך התקנה מודגש לגבי התנאי הראשון כי "בית המשפט יתחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו, אם הוא סמוך על שולחנם בלבד". נטל ההוכחה בעל דין המבקש ליתן לו פטור מאגרה, חייב להוכיח לבית המשפט כי הוא נעדר כל יכולת כלכלית לתשלומה ונטל ההוכחה בדבר חוסר יכולת זו מוטל על כתפיו (בש"א 128/89 מצא נ' מצא, תקדיון עליון 89 (2) 732).

המבקשת צרפה אסמכתות לעניין קצבת הזיקנה המשולמת לה מהביטוח הלאומי והפנסיה המשולמת לה מקרן פועלי בנין, תשלומים המהוים את כל הכנסתה החודשית של המבקשת.

המבקשת אלמנה ומתגוררת בגפה, בתצהירה פירטה אודות ילדיה הבגירים, בן אחד של המבקשת נפטר, יש לה 2 ילדים נוספים אשר האחת היא אם חד הורית והשני אסיר משוחרר אשר מצבם הכלכלי הוא רע בפני עצמו ואין לה יכולת לגייס מהם את הסכום לאגרה.

...

(ז) דחה בית משפט את הבקשה, או פטר מתשלום חלק מהאגרה בלבד, רשאי הוא להרשות למבקש לשלם את האגרה, שלגביה לא ניתן הפטור, לשיעורין, ובתוך הזמן שיקבע; שולמה האגרה בתוך הזמן שנקבע, יראו כאילו נעשה התשלום ביום שהובא ההליך; נדחה מועד תשלום האגרה, ישלם המבקש את האגרה בתוספת הפרשי הצמדה מיום התשלום לפי תקנות אלה אילולא הוגשה הבקשה, והוראות תקנה 13 יחולו בהתאמה, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת.

מכל הסיבות המפורטות להלן, הן בנפרד וקל וחומר במצטבר, ובשכלול סכום תשלום האגרה שנקבע לתשלום בתביעה זו, מצאתי מקום להיעתר לבקשה לפטור בשלב זה המבקשת מתשלום האגרה.

אני מורה על דחיית תשלום מלוא האגרה למועד סיום ההליך ככל שינתן פס"ד סופי וקבלת התביעה באופן חלקי.

לטענת הנתבע, כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעמו, ביום 29.4.10 הודיע לתובעת כי חוב הגמלה של בעלה הועבר במלואו, כולל הצמדה, לתיק הזיקנה שלו, וכי החוב שנוצר בעקבות שלילת זכאותו לגמלת זקנה בשל היותו אסיר, מקוזז מקיצבת הזיקנה של התובעת מהטעם שהיא המשיכה לגבות את הקצבה לאחר מאסרו של בעלה.

על כן, החוב היחיד שבגינו טוען הנתבע כי ניתן לקזז מקיצבת הזיקנה של התובעת הינו החוב שנוצר בגין תשלום קצבת זקנה לבעל בעד התקופה שבה הוא במאסר, קרי מ-1.7.91-ולא עבור התקופה שזכאותו נשללה בשל הכנסות, מאחר שבאותה תקופה אין ספק כי התובעת אינה "מקבלת הגימלה". המסגרת הנורמטיבית: ב"כ הנתבעת מתבסס על סע' 312 ו-315 לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובעים כדלקמן: 312..

כך נקבע בעב"ל (ארצי) 748/06 בני מסטר נ' המוסד לביטוח לאומי (פסק דין מ-24.6.08): יש להבחין בין מצב בו המבוטח יזם את התביעה לגמלה, לבין מצב בו המוסד הוא שנקט לראשונה בפעולת חיוב כלפי המבוטח.

...

במקרה הראשון, משמיע המבוטח טיעוניו בעצם התביעה שהגיש לזכות שמקורה בחוק, ובשים לב לטיעונים אלה מתקבלת התביעה או נדחית.

המסקנה המתקבלת מן הראיות שנשמעו בדיון היא כי הנתבע לא היה רשאי לקזז מקצבת הזקנה של התובעת עבור הסכומים ששולמו בטעות לקצבת הבעל משתי סיבות: ההחלטה התקבלה מבלי שנתנה לתובעת זכות טיעון ועל כן, מבלי לידון ולהתייחס לטענותיה, בין היתר, הטענה באשר להעברת הכספים לבעל.

לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מורים על ביטול החלטת הנתבע באשר לקזוז החוב מקצבת הזקנה של התובעת ומורים על השבת הכספים שכבר קוזזו.