זימון לחקירה זימון לחקירה על הפרת צו איסור שימוש מנהלי

עוד נטען, כי ההזמנה לחקירה נעשתה ביזמת המפקח, אשר ראה כי המערער ממשיך להפר צוים.

בכל הקשור לטענת המערער כי לאחרונה, בחודש 03/20, הוא קיבל זימון לחקירה בהתייחס להליך פלילי, הרי עניין זה אין בו כדי לאיין את הצוו המנהלי להפסקת השמוש, שכן הוראות סעיף 219(ב)(1) קובעות כי צו מנהלי להפסקת שימוש יינתן בתנאי שלא הוגש (ודוק, בלשון עבר) לבימ"ש כתב-אישום או בקשה לצוו הפסקה שפוטי בעיניין אותו שימוש אסור, אולם הסעיף אינו קובע כי אם כבר ניתן בעבר, לפני מספר חודשים, צו מנהלי להפסקת שימוש, המשיבה אינה רשאית מכאן ואילך, לעולם ועד, להגיש כתב-אישום בגין אותו שימוש אסור.

...

בנוסף לכל האמור לעיל, הדגישה המשיבה כי אין המדובר בצווים בעלי אופי בלתי הפיך, שכן אין המדובר בצווי הריסה של המבנה אלא בצווי איסור שימוש, כך שאם המערער יפעל כפי שהיה צריך לפעול מלכתחילה, יגיש בקשה לשימוש המדוייק שבו הוא רוצה להשתמש במבנה, ויקבל היתר, אזי הוא יוכל להשתמש במבנה בעתיד, אולם הדרך הנכונה לעשות כן איננה בהצבת עובדות בשטח תוך הטעייה של הרשויות בכל הקשור לשימוש שנעשה במבנה בפועל (דהיינו, אמירת האמת באשר לשימוש המבוקש במבנה שבונים רצויה וראויה).

לעניין חוסר ההתאמה בין הדיווח על הקמת חממה לבין המבנה שהוקם בפועל והשימוש שנעשה בו והשלכות אי התאמה זו, הנני מפנה גם לעע"מ 9486/07 אחן נכסים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון והבנייה ואח' (10.11.09), שם נפסק מפי כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז) כי: לאחר העיון החלטנו לקבל את הערעור, באופן שהציעה ועדת הערר (מלכתחילה) והמערערת (כסעד חלופי).

לסיכום – דין הערעור להידחות.

דיון: בצדק הפנה הסניגור בבסיס טעונו אל פסק דינו של בית המשפט העליון בדנג"צ 7491/19 יצחק נאור נ' רפאת אמארה חמדאן (12.11.2020) שם הובא העיקרון שביסוד דיון זה בתמציתו, וכהאי לישנא (פסקה 2) – "אכן, הכלל הוא כי על מנת לקיים הליך הוגן נגד נאשם, חובה לחקור אותו תחת אזהרה טרם הגשת כתב אישום נגדו." אולם דברים אלה – שלא יכול להיות ספק לגביהם – אינם משליכים באופן מיידי על התוצאה של אי קיום כלל זה ולמעלה מכך על התוצאה הנובעת ממשלוח זימון לחקירה אשר הוחזר אל המאשימה בנימוק שלא נידרש על ידי הנמען.

" ראוי לציין כי בפסק הדין ברע"פ 1030/05 ריקו ברקו נ' מדינית ישראל  (3.2.2005) עסק בית המשפט העליון במקרה בו בהתבסס גם על טענת הנאשם-המערער בבית המשפט המחוזי כי לא נחקר על המעשים שנטען כי ביצע וכי רק עם הגשת כתב האישום נודע לו שהוא מואשם במעשים אלה ביקש לבטל את הרשעתו.

דא עקא, כפי שציינה המאשימה בצדק, תקנה 1 לתקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי – תיכנון ובניה(, תשע"ח-2018 קובעת כי – "עבירה על סעיף מסעיפי חוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק), כמפורט בטור א' שבתוספת, היא עבירה מינהלית". ברם, עיון בטור א' שבתוספת לאותן תקנות מלמד כי העבירות המנהליות היחידות הנוגעות להפרת צו הן עבירות על סעיפים 216 או 219 לחוק התו"ב, שהם סעיפים העוסקים בהפרת צו מינהלי (סעיף 216 – צו מינהלי להפסקת עבודה וסעיף 219 – צו מינהלי להפסקת שימוש) ובצווי הפסקה ולא צוי הריסה.

דא עקא, כתב האישום דנן מייחס לנאשמים עבירה שונה לחלוטין מאשר עבירת השמוש האסור, היא עבירת אי קיום צו שפוטי, וסעיף 16(ה) האמור כלל אינו עוסק בעבירה זו. יש לזכור כי לא זו בלבד שמדובר בעבירה על פי סעיף שונה בחוק התו"ב אלא פסיקת בתי המשפט אף התייחסה לעבירה של אי קיום צו כאל עבירה בעלת חומרה יתרה בין העבירות על חוק התו"ב (ראו למשל ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 533 (1983; ע"פ 578/78  מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725 (1978); ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' אחמד דרויש עיסה, פ"ד לו(1) 723, 724 (26.9.1978); רע"פ 11097/04 סעדאללב טחאן נ' מדינת ישראל (7.12.2004) ועוד), ועל כן גם מבחינת תכלית החקיקה ולא רק לשונה יש להבחין בין העבירות בהן עוסק סעיף 16(ה) לעבירה המיוחסת לנאשמים בהליך הנוכחי איבחנה מהותית.

...

לאור האמור נשמטת כליל הקרקע מתחת לטענה זו ואף היא נדחית.

\ לאור האמור, אין יסוד גם לטענה זו ואף היא נדחית.

סיכום סוף דבר, הטענות המקדמיות של הנאשמים נדחות כולן, כפוף להסתייגות הנזכרת בסיפת פרק א' להחלטה זו. הנאשמים יתייצבו לתת מענה מפורט לכתב האישום ביום 29.11.21 בשעה 9:00.

רקע עובדתי: ביום 19.4.17 הגישה המשיבה כתב אישום נגד המבקש, בגין אי קיום צו להריסת סגירת קומת עמודים בשטח של כ-200 מ"ר וקומה נוספת בשטח של כ-110 מ"ר, שניבנו ללא היתר במקרקעין שייעודם למגורים (להלן: הבניה האסורה) וכן בגין שימוש בבניה האסורה למגורים ללא היתר.

באשר להפרת זכותו למסור גירסתו בחקירה טען המבקש כי אמנם בתיק החקירה ישנו אישור מסירה של זימון למסירת גרסה; ואולם, כך נטען, בהיתחשב בעובדה כי במקום מגוריו של המבקש מתגוררים שלושה תושבים העונים לשם 'עאמר עאסלה', לא ניתן לראות באישור המסירה הוכחה להמצאה כדין, שיש בה כדי לפטור את המשיבה מעצם אי ביצוע החקירה.

לטענת המשיבה, נשלח למבקש ביום 31.7.16 זימון שכלל את שמו, מספר ת"ז שלו וכתובתו; בזימון זה הודיעה המשיבה למבקש כי הוא מוזמן לחקירה ליום 24.8.16 בשעה 10:00, זאת מאחר שלא קיים את צו בית המשפט ובזימון נכתבו זכויותיו לשמור על שתיקה ולהיוועץ קודם לכן בעורך דין.

יתרה מזו, כך נטען, ביום 24.8.16 הגיע המבקש למשרדי הועדה, הזדהה בפני המפקח, מר איהאב מעלות, בהצגת תעודת זהוי; המבקש הוזהר ונחקר – בין היתר – על צו ההריסה ונשאל על השמוש שנעשה במקרקעין שהם נושא כתב האישום.

" (שם, פסקה 108) עוד נקבע כי: "מקום בו מצא בית המשפט כי השהוי שנפל בעיניינו של נאשם הוא אכן מכביד, בהתאם לשיקולים הנ"ל – עליו לבחון האם עומדת לו ההגנה מן הצדק, בהתאם למבחן התלת-שלבי לתחולתה של הדוקטרינה, ובשים לב לשפע הסעדים העומדים לרשות בית המשפט, מקום בו מצא להורות על תחולתו של עיקרון ההגנה מן הצדק" (פסקה 109) אמת המידה העיקרית בבסיס דוקטורינת ההגנה מן הצדק היא תוצאתית, לאמור מידת הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות, כאשר קיימת חשיבות פחותה לעובדת קיומו או היעדרו של מניע פסול בבסיס המעשה או המחדל המינהלי (ראו עניין ורדי ומועלם, פסקה 100).

...

בנסיבות אלה, אין מנוס אלא להשהות ההחלטה עד לשמיעת ראיות.

" (שם, פסקה 108) עוד נקבע כי: "מקום בו מצא בית המשפט כי השיהוי שנפל בעניינו של נאשם הוא אכן מכביד, בהתאם לשיקולים הנ"ל – עליו לבחון האם עומדת לו ההגנה מן הצדק, בהתאם למבחן התלת-שלבי לתחולתה של הדוקטרינה, ובשים לב לשפע הסעדים העומדים לרשות בית המשפט, מקום בו מצא להורות על תחולתו של עקרון ההגנה מן הצדק" (פסקה 109) אמת המידה העיקרית בבסיס דוקטורינת ההגנה מן הצדק היא תוצאתית, לאמור מידת הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות, כאשר קיימת חשיבות פחותה לעובדת קיומו או העדרו של מניע פסול בבסיס המעשה או המחדל המנהלי (ראו עניין ורדי ומועלם, פסקה 100).

סוף דבר, הבקשה לביטול כתב האישום מחמת שיהוי נדחית.

עוד טוען המערער, כי בגזר הדין נשוא העירעור הורה ביהמ"ש קמא גם על צו איסור שימוש וצו הריסה, כמו גם על מאסר מותנה, אלא שסעדים אלו לא היו כלולים בפסק הדין הקודם (כלומר בפסק הדין שניתן בהעדר על יסוד הודעת הקנס המינהלי) ולכן לא היה מקום לכלול רכיבים אלו כחלק מהעונש.

בהקשר זה אף נטען כי המערער קיבל כמה וכמה התרעות לגבי השמוש האסור והפרת החוק שהוא מבצע מזה זמן ממושך, אך המערער בחר להיתעלם מההתרעות והמשיך לנהל את העסק בנגוד לחוק, וכל מטרתו הנה "למשוך את הזמן" אגב שימוש עסקי בקרקע חקלאית.

עוד נטען לגבי אי הגשת ערעור על פסק הדין בתיק שבעכו, כי המסד הראייתי באותה עת אכן לא היה מספיק ולכן תוצאת ההליך שם הייתה זכוי, אלא שלאחר מכן נאספו ראיות חדשות בנוגע לעבירת השמוש מהמועד הרלבנטי ואילך, המערער הוזמן לחקירה בהתייחס לאותן ראיות חדשות, מסר את הודעותיו (אשר עליהן התבסס כב' השופט קמא בהחלטתו) ואין כל פסול בכך שנגבו ראיות חדשות.

...

בדומה, מקובלת עלי ההנחה כי כל עוד לא מתקבלת החלטה ברורה לגבי דחיית מועד דיון, אזי שעצם הגשת בקשה לדחות את המועד אינה מספיקה וכל עוד אין החלטה לגבי שינוי המועד – המועד נותר על כנו.

אכן, ניתן לצפות ממנו לעשות מאמץ לברר אם הדיון בשעה 14:30 מתקיים או שלא מתקיים, אך כל הנסיבות המצטברות מעלה, ובמיוחד שעה שלא נסתרה הטענה של המערער לפיה הוא לא קיבל את ההחלטה הדוחה את בקשתו, ומחדלו הוא בכך שלא מצא דרך להתקשר למזכירות ולברר מהי ההחלטה בבקשה זו – סבורני כי ניתן היה להבין את אי התייצבותו של המערער לדיון במקרה הספציפי בו עסקינן.

מכאן, שיש לקבל את הערעור המתייחס להחלטה מיום 24.12.2020, שם קבע בית המשפט קמא שיש לבטל רק את גזר הדין ולא את הכרעת הדין.

טענות המאשימה ביחס לטענה כי הנאשם לא נחקר עובר להגשת כתב האישום נגדו טוענת המאשימה כי אין הוראה חוקית המחייבת אותה לזמן חשוד לחקירה בעבירות תיכנון ובניה, אלא מדובר בהנחיה של היועמ"ש בלבד וכן שבמהלך הפגישה עם המפקחת הנאשם נחשף לחשדות נגדו, ניתנה לו היזדמנות לטעון טענותיו ביחס לחשדות והוא אף מיצה זכות זו, כך שלמעשה בוצעה לו חקירה לכל דבר ועניין.

בע"פ (חיפה) 1585/04 פלוני נ' מ"י (נבו, 3.2.05) נקבע ביחס לחובה לחקור חשוד בבצוע עבירה עובר להגשת כתב אישום נגדו: " לכל חשוד קמה זכות שטענותיו יחקרו כדבעי. זכות זו היא זכות חוקתית, המהוה פועל יוצא של הזכות למשפט הוגן, שמטרתה להגן על כל אדם, לרבות חשוד, מפני פגיעה בכבודו, בחרותו ובקניינו, כמשמעו בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. המנעות מבצוע פעולות חקירה, ובמיוחד חקירת מעורבים ובדיקת גרסאותיהם מול ראיות אחרות, מהוה פגיעה בזכות הבסיסית למשפט הוגן ומערערת את אמינות גרסת המאשימה". באופן דומה נקבע בע"פ (חיפה) 3730/03 מדינת ישראל נ' מוסטפא אגבריה (נבו, 11.3.04) כדלקמן: " ככלל, בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, על הגורם החוקר לחקור גם את החשוד בבצוע העבירה. חובה זו מקורה בחובתה של כל גורם חוקר לנהל חקירה באופן סביר ולאסוף את כל החומר הרלוואנטי לצורך הפעלת שיקול הדעת של הגורם המחליט באשר להמשך הטיפול בתיק החקירה. חובה זו זהה לחובתה של כל רשות מינהלית, האמורה להפעיל את שיקול דעתה". בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד לה(2) 466 בית המשפט העליון הבהיר: "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו". בפרשה אחרת קבע בית המשפט העליון: "אכן, סדר הדברים הראוי הוא כי חשוד ייחקר על החשדות המיוחסים לו, בטרם מוגש כנגדו כתב אישום" (רע"פ 1030/05 ריקו ברקו נ' מדינת ישראל (נבו, 3.2.05), להלן: עניין ברקו).

האמור ביחס לביטול כתב אישום בשל שהוי בהגשתו, שיעשה במשורה, במקרים חריגים בלבד ורק אם הוכיח הנאשם שנפגעה הגנתו כתוצאה מהשיהוי, נכון ביתר שאת בעבירות הפרת צו שפוטי ושימוש אסור במקרקעין, המיוחסות לנאשם, שהן עבירות מתמשכות וכל עוד הן נמשכות, הן לא מתיישנות.

...

ביחס לטענה לשיהוי בהגשת כתב האישום המאשימה טוענת כי דין הטענה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיו של הנאשם, שהמשיך את השימוש בבניה האסורה ותוך הפרת צו שיפוטי.

בנסיבות אלו, משלא מצאתי כי קופחה הגנתו של הנאשם, הבקשה לביטול כתב האישום בשל שיהוי בהגשתו – נדחית.

ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (נבו, 26.3.07) נקבע לעניין הפרת צו שיפוטי : " אי אכיפה של צווים שיפוטיים היא הפרה בוטה של החוק והיא עולה כדי ערעור סדרי המשפט החיוניים לקיומה של חברה תקינה ועם התנהגות כזו אין מערכת אכיפת החוק יכולה להשלים". על רקע האמור, העובדה כי חריגות הבניה נהרסו לאחר הגשת כתב האישום, 7 שנים לאחר כניסתו לתוקף של צו ההריסה, אינה מצדיקה, בוודאי שאינה מחייבת את ביטול כתב האישום.

אשר על כן, טענותיו המקדמיות של הנאשם– נדחות.