זימון חשוד בהפרת צו מנהלי לחקירה

לצד האמור, מבלי להגיש ראיות לכך עקב השלב הדיוני בו מצוי ההליך, טענה המאשימה כי בהחלט קיימה את חובתה האמורה ושגרה אל הנאשמים בדואר רשום על פי מענם הרשום זימונים לחקירה, כפי שלטעמה אוזכר גם בכתב האישום, אלא שהללו הושבו אליה על ידי דואר ישראל כשעל אישורי המסירה מתנוסס הנימוק – "לא נידרש". המאשימה הסתמכה על הנחיות המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין (הכוונה לשמה הקודם של המחלקה להנחיית התובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה, להלן: "המחלקה") מיום 6.7.14 המסתפקת בדרך המשלוח בה נקטה לרבות הסתמכות על חזרת דבר הדואר בנימוק "לא נידרש" וטענה כי אין הצדקה לידרוש ממנה להיתקשר לכל חשוד ולוודא קבלת דבר הדואר.

דא עקא, כפי שציינה המאשימה בצדק, תקנה 1 לתקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי – תיכנון ובניה(, תשע"ח-2018 קובעת כי – "עבירה על סעיף מסעיפי חוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק), כמפורט בטור א' שבתוספת, היא עבירה מינהלית". ברם, עיון בטור א' שבתוספת לאותן תקנות מלמד כי העבירות המנהליות היחידות הנוגעות להפרת צו הן עבירות על סעיפים 216 או 219 לחוק התו"ב, שהם סעיפים העוסקים בהפרת צו מינהלי (סעיף 216 – צו מינהלי להפסקת עבודה וסעיף 219 – צו מינהלי להפסקת שימוש) ובצווי הפסקה ולא צוי הריסה.

...

לאור האמור נשמטת כליל הקרקע מתחת לטענה זו ואף היא נדחית.

\ לאור האמור, אין יסוד גם לטענה זו ואף היא נדחית.

סיכום סוף דבר, הטענות המקדמיות של הנאשמים נדחות כולן, כפוף להסתייגות הנזכרת בסיפת פרק א' להחלטה זו. הנאשמים יתייצבו לתת מענה מפורט לכתב האישום ביום 29.11.21 בשעה 9:00.

במקביל זומנו שכניו של הנאשם אשר גם כנגדם ניפתחה חקירה בחשדות דומים, הוגש כנגדם כתב אישום בגין עבירות דומות והפרת צו הפסקה מנהלית , הם הורשעו על פי הודאתם ודינם נגזר.

...

מן הכלל אל הפרט : לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובנספח א' שהוגש מטעם הנאשם לא מצאתי כי בשלב דיוני זה, טרם שמיעת ראיות ועל סמך הטיעונים והראייה שהוגשה לעיוני (נספח א' לבקשה) לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה שעה שלא הוכחו בפני טענות הנאשם בבקשתו כי במעשי המאשימה נפלו מחדלים, בוודאי שלא מחדלים חמורים וקשים והכל מהטעמים כדלקמן : כאמור, זכות השימוע אינה נתונה לנאשם , עת נחקר בחשוד לביצוע עבירות עוון וגם הנאשם לא טען כי זכות זו מעוגנת בספר החוקים.

בהתייחס לטענת התנהלות פסולה מטעם המאשימה בעת ניהול מו"מ לעריכת הסדר מותנה מפלה המאשימה את הנאשם לעומת מצב דברים בו נערך מו"מ טרם הגשת כתב האישום אכן סבורני כי עצם הגשת כתב האישום כשלעצמו אין בו כדי להרע מצבו של הנאשם שעה שהמאשימה סבורה כי עומד בקריטריונים לעריכת הסדר מותנה.

אין בידי לקבוע בשלב זה האם הנאשם עשה כל שלאל ידו על מנת לקבל ההיתר וכי הוכשל כדבריו בידי המאשימה כמו גם שאין בידי לדחות טענת המאשימה כי הנאשם לא עשה די והנושא יתברר, במידת הצורך במסגרת שמיעת ראיות הצדדים בתיק.

לאור כל האמור לעיל נדחית הבקשה בשלב זה. המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים בדואר.

שם נקבע כי לו הייתה המאשימה ממציאה את ההתראה לכתובתו הרשומה של הנאשם, הייתה היא יוצאת ידי חובתה לזמן את החשוד למסירת גירסתו לפני הגשת כתב אישום.

עם זאת, "משהוכח כי המשיב אינו מתגורר במקום בו הונחה ההתראה/הזמנה לחקירה; וכי בבדיקה פשוטה, במירשם התושבים שיש למערערת גישה אליו, ניתן היה לאתר את כתובתו של המשיב ולשלוח זימון לחקירה על פי אותה כתובת, מה שלא נעשה – די בכך כדי לקבוע כי לא ניתנה למשיב היזדמנות למסור גירסתו לפני הגשת כתב האישום, כנדרש". כאמור לעיל ובהתאם לכללי הבטלות היחסית, לא כל פגם יוביל בהכרח לביטול האישום.

בהתאם לנטען בכתב האישום, הנאשם הפר צו הפסקה מנהלי וצו הפסקה שפוטי.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל ויש להורות על ביטול כתב האישום.

באותו המקרה, מעבר לקביעה שהתקיים הליך שימוע אשר עצר את מרוץ הזמנים למשך 6 חודשים, נפסק כי "בכל מקרה אין המדובר בסיטואציה המצדיקה את ביטול כתב האישום. אין ספק כי פרק הזמן שחלף ממועד קליטת התיק בפרקליטות ועד למועד הגשת כתב האישום הוא בלתי מבוטל, בשים לב שכתב אישום נגד בכירים באותה פרשה הוגש בדצמבר 2018. לצד האמור, אין המדובר בפגם שיש בו פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, אשר תיקונו לא יבוא אלא בדרך של ביטול כתב האישום או הסרת אפשרות הטלת מאסר בפועל על הנאשם מן הפרק. התנהלות המאשימה אינה מהווה התנהלות שערורייתית שיש בה משום רדיפת הנאשם. זאת ועוד, מדובר בעבירה חמורה המגבירה את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין ומיצוי הדין עם הנאשם ומחזקת את המסקנה שגם הסעד החלופי המבוקש – הסרת אפשרות הטלת המאסר בפעול – אינו מוצדק או מתאים. השיהוי בהגשת כתב האישום יכול לקבל את ביטויו במועד גזירת דינו של הנאשם, במידה ויורשע, יחד עם יתר הנסיבות המצריכות לעניין". 7.5.

באותו המקרה, "משך הטיפול בתיק על ידי הפרקליטות היה שלושים חודשים ויומיים. פרק זמן זה ארוך בשנים-עשר חודשים ויומיים ממשך הטיפול שנקבע בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה". לאחר בחינת טענות הצדדים נפסק כי "אמנם, בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית, הפגם האמור בכתב האישום אינו מחייב את המסקנה כי כתב האישום בטל מעיקרו. עם זאת, בשים לב למשך הטיפול של הפרקליטות בתיק ומורכבותו (שיש בהן כדי ללמד על מורכבות ומשך הטיפול הצפוי בבקשה לאישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום) והעובדה כי המשפט טרם החל, ומנגד- העובדה כי העבירות אינן עומדות על סף התיישנות, מצאתי להורות על ביטול כתב האישום בשל הפגם שנפל בו."  8.2.

בית המשפט קבע כי "למאשימה עמד פרק זמן ניכר ומהותי לקבל אישור בדיעבד של היועץ המשפטי לממשלה לכתב האישום המתוקן שהוגש באיחור.  עוד יש לציין כי העבירות המדוברות הן עבירות חמורות פחות מאלה המצוינות באישום בראשון, ועל אף הפגיעה בקופה הציבורית בגינן, מדובר בפגיעה חמורה פחות באופן משמעותי. זאת ועוד, ביטול האישומים אינו פוטר את הנאשם מהחוב האזרחי לפקיד השומה. בנסיבות אלה, אני סבורה שהאיזון הנכון מוביל לביטול האישומים הנוספים על פי כתב האישום המתוקן". 8.3.

מגד, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי בעת שנטל התובע חלק בהפרת הסדר הצבורי, עלה חשד כי הוא מפר צוים מנהליים שהוצאו נגדו, והוא עוכב על ידי השוטרים בשטח (זאת, על פי עדות שבתאי, שלפיה אמר זאת לתובע; ועל פי עדות השוטר צח, שלפיה נתבקש לשמור על התובע-המעוכב, כך שממילא גם התובע ידע, לכל המאוחר בנקודת זמן זו, כי הוא מעוכב).

ודוק, ככל שאכן הייתה הצדקה לזימונו של התובע לחקירה, בין אם לעניין החשד בהפרת הצוו, ובין אם נוכח היתנהלותו הנטענת בארוע, יש להניח, כי היה נחקר בפועל (חקירה שאין חולק כי לא היתקיימה).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה.

ואשר לטענות שעניינן עיכובו ומעצרו של התובע: אני סבור כי ניתן היה, מהבחינה העקרונית, לעכב, כדין, את התובע, לצורך בירור חשד להפרת הצו המינהלי שהוצא כלפיו – צו אשר אסר עליו ליצור קשר עם אנשים מסוימים, אשר ניתן היה לסבור, כי לקחו חלק בהפגנה האמורה (הגם שהדבר הוזם, כנראה, בסופו של יום).

עוד אני סבור, כי הימנעותו (האקטיבית, יש לומר) של התובע משיתוף פעולה עם העיכוב האמור, יכולה הייתה להקנות עילת מעצר כלפיו.

בתאריכים 19.3.20 ו-21.4.20 הפר הנאשם ביודעין את הצוו המינהלי בכך שהמשיך בבצוע עבודות בניה במקרקעין.

      החובה לזמן חשוד לחקירה ו/או שימוע בע"פ (מחוזי חי') 3730/03 מדינת ישראל נ' אגבריה (11.3.04), אליו הפנה ב"כ הנאשם בטיעוניו,  אכן נקבע כי: "...ככלל, בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, על הגורם החוקר לחקור גם את החשוד בבצוע העבירה. חובה זו מקורה בחובתו של כל גורם חוקר לנהל חקירה באופן סביר ולאסוף את כל החומר הרלוואנטי לצורך הפעלת שיקול דעת של הגורם המחליט באשר להמשך הטיפול בתיק החקירה. חובה זו זהה לחובתה של כל רשות מינהלית האמורה להפעיל את שיקול דעתה..." וכבר נפסק כי הצורך לקיים חקירה ראויה הכוללת את גביית גירסתו של החשוד, חל גם בעבירות לפי חוק התיכנון והבנייה לרבות בעבירה של אי קיום צו. עוד נקבע כי משזומן חשוד למסירת גירסתו ולא התייצב, ניתן לראות בכך, בהתאם לנסיבות, ויתור מצידו על זכות זו (ר' תו"ב (קריות)44015-04-12 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה לב הגליל נ' נסאר).

...

ככלל, טענה לביטול כתב האישום מכח דוקטרינת ההגנה מן הצדק תתקבל אך במקרים חריגים בהם התנהלות הרשות היא כה נפסדת, עד כי לא ניתן לנהל את ההליך הפלילי בצורה הוגנת: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות, ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת  יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר" (ע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ).

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, לא מצאתי בסיס כלשהו לבקשת הנאשם לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, ולפיכך כתב האישום ייוותר על כנו.

באשר לבקשה לחיוב בהוצאות, הגם שמצאתי טעם רב בדברי ב"כ המאשימה כי מדובר בבקשת סרק מובהקת, בשלב זה ולאחר התלבטות, החלטתי להימנע מלחייב את הנאשם בהוצאות.