באשר לתקיפות שיוחסו להם כלפי המתלונן, טענו הנאשמים כי התקיפות היו לצורך הגנה עצמית.
לשאלת ב"כ המאשימה, מדוע המשיך לבעוט במתלונן כשכבר היה מחוץ לאוטובוס ולא תקף אותו, השיב נאשם 1: " ...מתי שאני הייתי על האוטובוס, הוא חנק אותי ברמה שלא יכולתי אפילו לנשום ואחר כך שאני הצלחתי להשתחרר ממנו ולהוריד אותו למטה, אז הוא הצליח לתפוס את נתנאל, שוב" (עמ' 51 שו' 24-26).
עוד נקבע בפסיקה כי על מנת לבסס ספק סביר ולהביא לזיכויו של המערער נידרש מחדל מהותי המקפח את הגנתו והיורד לשורשו של עניין (ראו: ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785, 792 (1990); ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]).
כידוע, בהתאם להוראות סעיף 149(10) לחסד"פ, רשאי נאשם להעלות בקשה לביטול כתב אישום או לבקש לזכותו בטענה כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
הסעיף הנ"ל עיגן את דוקטרינת ההגנה מן הצדק שהתפתחה בפסיקה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ [פורסם בנבו] (31.03.05) (להלן: "עניין בורוביץ")).
...
יוער, יוזכר ויודגש המובן מאליו כי גרסאות הנאשמים אינן נדחות רק מפני שהם נאשמים.
(ג) המבצע עיכוב לפי סעיף קטן (א), רשאי להשתמש בכוח סביר, אם החשוד סירב להיעתר לבקשת העיכוב, ובלבד שלא יהיה בשימוש בכוח כדי לגרום לחשוד חבלה".
עוד אוסיף, כי על אף שעבירת התגרה היא עבירה קלה מהעבירה המיוחסת לנאשמים, ספק אם ניתן לומר, בנסיבות תיק זה, שלנאשמים ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה בעבירה זו.
התוצאה
התוצאה היא כאמור שאני מורה על זיכוי הנאשמים מהעבירה המיוחסת להם מחמת הספק.