זיכוי קנס אי ציות לתמרור אי אפשר היה לראות את התמרור

כנגד הנאשם נרשמה ביום 19.02.13 הודעת תשלום קנס בגין אי ציות לתמרור 815, מעבר על שטח הפרדה המסומן על פני הכביש, בנגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

סעיף 34כב(א) לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". בע"פ 3676/11 חליל עלי נ' מ"י, קבע כב' הש' רובינשטיין: "יש לזכור, כי בהנתן שתי גרסות עובדתיות הסותרות אחת את רעותה בהליך הפלילי, אל לו לבית המשפט להסתפק בבחינה הסתברותית בדבר הגרסה הנראית לו אמינה יותר..., ודוק, קיומן של שתי גרסאות עובדתיות שונות ודאי אינו מצביע לבדו כי יש ספק סביר. ואולם, משהועדפה גרסת המדינה במשפט הפלילי, חובה כי לא יוותר ספק סביר בדבר נכונותה של גרסה זו." ברע"פ 7468/07 מרים לוקשינסקי נ' מ"י קבעה הלכה לעניין מהו "תרחיש חלופי" לגירסת המאשימה המקים "ספק סביר": "תפקידה של הערכאה הדיונית היה לבדוק האם אותם תרחישים הם סבירים עובדתית וככל שקיים תרחיש סביר שכזה - האם קיים ספק סביר בגדריו של אותו תרחיש". לענין השאלה מהו "ספק סביר" המביא לזיכויו של הנאשם, יפים דברי ביהמ"ש העליון בע"פ 347/88 דמיניוק נ' מ"י, שם נאמר בין היתר כדלקמן: "ספק לבדו אינו מספיק, אלא רק ספק שיש לו אחיזה בחומר הראיות... מבחן הספק הסביר הוא איפוא מבחן השכל הישר וניסיון החיים" (שם, בעמ' 653).

מבין שתי האפשרויות – האפשרות שהנאשם טעה וחלף מבלי משים על שטח ההפרדה, והאפשרות שהשוטר יעמוד במקום בו אינו יכול לראות את התמרור שלשם אכיפתו הוא מוצב במקום - מקבל אני כגירסה יחידה אפשרית במקרה זה את גרסת המאשימה, לפיה הנאשם הוא שעבר על הוראת התמרור, וזאת נוכח קיבלתי כמהימנה את גרסת השוטר והעדפת גירסתו על פני גרסת הנאשם.

...

לאחר שבחנתי את ה"תרחיש" שהעלה הנאשם, אני דוחה את גרסת הנאשם וקובע כי היא אינה מעוררת כל ספק, בגרסת המאשימה.

מבין שתי האפשרויות – האפשרות שהנאשם טעה וחלף מבלי משים על שטח ההפרדה, והאפשרות שהשוטר יעמוד במקום בו אינו יכול לראות את התמרור שלשם אכיפתו הוא מוצב במקום - מקבל אני כגרסה יחידה אפשרית במקרה זה את גרסת המאשימה, לפיה הנאשם הוא שעבר על הוראת התמרור, וזאת נוכח קבלתי כמהימנה את גרסת השוטר והעדפת גרסתו על פני גרסת הנאשם.

לאור האמור אני קובע כי הנאשם עבר את עבירה ומרשיעו בעובדות כתב האישום שבנדון.

הרקע העובדתי ביום 3.4.19, נרשמה כנגד המבקש, עורך דין במקצועו, הודעת תשלום קנס, בגין עבירה של אי ציות לתמרור 818, בנגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההישתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו.

על פי גרסת המבקש עצמו, רכבו חנה בצמוד לאבני שפה שסומנו אדום – לבן, דהיינו, בנגוד לתמרור 818 ולא נטען על ידי המבקש כי מדובר בתמרור לא חוקי, שלא אושר כדין או שהוצב/סומן שלא על דעת הרשות המקומית, אלא נטען, כמפורט לעיל, כי ניתנה החלטה לשנות את הסימון במקום, שלא בוצעה.

באשר לעילה השנייה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי, קבע בית המשפט העליון בפס"ד שגיא, כי היא:" מתאפיינת בעמימות שנועדה להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב האם יש מקום להעניק פיצוי לנאשם שזוכה... ישנם שלושה סוגים של נסיבות: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)". בע"פ 1382/00 עמית בן ארויה נגד מדינת ישראל, היתייחס בית המשפט העליון, לסוגיית פסיקת הוצאות בעבירות תעבורה ובפרט ביחס לעבירות תעבורה מסוג בררת משפט בגינן הנאשם בחר להשפט: "הדברים האמורים נכונים במיוחד בנוגע לעבירות תעבורה מסוג של בררת משפט. מדובר בעבירות קלות שעונשן קנס, והן אינן נושאות עמן סטיגמה פלילית. בהיתחשב בכך, ונוכח השאיפה להקל את המאבק בעבירות התנועה הכוללות פוטנציאל לפגיעה בגוף וברכוש, קבע המחוקק סדרי דין מיוחדים של בררת משפט, שתכליתם לעודד תשלום קנס ללא היתדיינות, לפיכך תשלום הקנס נחשב להודאה באשמה, להרשעה ולנשיאה בעונש. לעומת זאת אם בחר המקבל הודעת תשלום קנס להשפט, הנטל על התביעה לשכנע כי ביצע את העבירה...זכותו של אדם לבחור במשפט ולהילחם על חפותו גם בעבירת תעבורה, ואולם הבוחר להשפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו...במקרים שבהם זוכה הנאשם זכוי "טכני" מחמת העדר הוכחה, כגון כאשר לא הצליחה התביעה להביא עד מרכזי, או כאשר לא נמצאה הראיה הטובה ביותר להוכחה בלא קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה, הרי ככלל ובהעדר נסיבות חריגות, כגון התרשלות של ממש מצד התביעה, לא ישופה הנאשם בגין הוצאותיו.

ברע"פ 7452/13 פלס נגד מדינת ישראל, נקבע: "... בית המשפט רשאי (ולא חייב) לפסוק פיצוי והחזר הוצאות הגנה, כאשר מתמלאים, למצער, שני תנאים מצטברים: (א) הנאשם זוכה; (ב) והתקיימה אחת מבין שתי העילות המוזכרות בסעיף: (1) "לא היה יסוד להאשמה", או (2) שנמצאו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" (להרחבה בנושא ראו: ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.01.2013); ע"פ 1382/00‏ בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(4) 714, (2002) (להלן: עניין בן ארויה)).

...

מן האמור, אני סבורה כי המבקש יכול היה להקטין, באופן משמעותי ביותר, את הנזק לו הוא טוען, בפעולה פשוטה, תוך שימוש בראיות אשר נמצאו בידו מראשית ואם לא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

  עוד אמר בית המשפט העליון בעניין שגיא :"בסיכומו של דבר, חשוב לחזור ולהדגיש כי סעיף 80 נוקט בנוסח כי בית המשפט "רשאי" לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו.

  לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

הנאשם לאחר שהוזהר כדין: נגשתי למקום עמדתי במקום שהשוטר עמד וצפה בי כדבריו השקפתי על המקום שממנו הייתי צריך להגיע וצילמתי ורואים בבירור חד משמעי שהשוטר לא יכל לראות את כל רוחב הכביש שממנו יצאתי ולא יכל לראות שעמדתי לפני קו העצירה.

הנאשם מסכם: מבקש לזכות אותי.

<#2#> הכרעת דין לנאשם שלפני נימסרה הודעת תשלום קנס בסך של 250 ₪ בגין עבירה של אי ציות לתמרור 302 המוצב בדרך בכיוון נסיעתו, בכך שלא עצר לפני קו העצירה, בנגוד לתקנה 22(א) ו- 64(ד) לתקנות התעבורה.

הנאשם טוען לעונש: זה שהשוטר אמר שאפשר לראות אני אומר שאי אפשר.

...

מקובלת עלי עדותו של השוטר אשר טען כי מקום עמידתו היה בצד השמאלי של כיוון נסיעת הנאשם, כך שבמבט אלכסוני הוא יכול להבחין בצומת ולראות ביצוע העבירה.

כך למעשה אין ספק כי המאשימה הצליחה להוכיח את האשמה המיוחסת לנאשם מעבר לכל ספק ואני מרשיע את הנאשם במיוחס לו כתב האישום.

לפיכך, אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 750 ₪ אשר ישולם עד ולא יאוחר מיום 2.8.15.

הנאשם זוכה מחמת הספק ולהלן נימוקי הכרעת הדין: כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו ביום 23.10.2015 בשעה 07:25 בכביש 40 קלומטר 271 נהג ברכב מ.ר. 6119860 ולא ציית לתמרור 302 שמוצב בדרך בכיוון נסיעתו בכך שלא עצר במקום בו ניתן לראות את התנועה בדרך החוצה תקנה לפי 22 (א) ו-64 (ד) לתקנות התעבורה.

מטעם התביעה העיד שגיא משה אשר ערך את הודעת תשלום קנס ת/1, שם ציין השוטר את תגובתו הראשונית של הנאשם: "אתה היית בתוך הרכב, יש שיחים מולך, לא היה לך שדה ראיה, אני עמדתי ולא מודה באשמה". כמו כן, בחקירתו השוטר אישר כי הוא ישב בתוך הרכב.

מה גם שבמהלך החקירה הנגדית ציין כי כשהוא יושב באוטו הוא משאיר דלת פתוחה קצת שאם הנהג לא יעצור הוא ישר יפתח את הדלת, מכאן ניתן להסיק כי ייתכן ודלת הרכב לא הייתה פתוחה באופן שאפשר לשוטר לראות את העבירה.

מכל הנתונים הנ"ל לא מצאתי כי התביעה הוכיחה מעל כל ספק סביר את יסודות העבירה והחלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

...

ההליך בבית משפט קמא: המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין עבירה של אי ציות לתמרור ב2' בכך שביום 18/05/11, ניכנס לרחוב החרושת 21, בקריית ביאליק, איזור התעשייה, שלא בהתאם להוראות התמרור ובכך עבר עבירה לפי תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות").

בית משפט קמא החליט להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו וגזר את דינו לעונשים הבאים: קנס בסך 1200 ₪ וחודשיים פסילה על תנאי למשך 3 שנים.

אומנם בעדותו בבית משפט קמא מיום 23/12/12, בעמוד 2, שורה 6 אמר: "עברתי אחרי תקופה של שבוע וראיתי שיש באמת תמרורים של אין כניסה אבל כשאני הייתי שם לא היה. הבן אדם שביקרתי אצלו אומר שהייתה תאונה והעירייה הוציאה את השלטים". המערער סבור כי יש לקבל את העירעור ולזכותו בדין ולחילופין, להקל בעונשו.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בהודעת העירעור, בראיות שהוגשו לבית משפט קמא, בעדויות העדים, במכתב עריית קריית ביאליק ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את העירעור ולזכות את המערער מהעבירה שיוחסה לו. השוטר, אלי תורג'מן, שהעיד בבית משפט קמא וערך את ת/1, הצהיר כי כל הכתוב בדוח זה הוא אמת ומשקף נכונה את הארוע.

אולם הנסיעה מאמצע רחוב המסגר - מצומת רחוב הנס מולר – המסגר, לכיוון רחוב החרושת ורק נסיעה בקטע כביש זה – קרי, נסיעה מצומת רח' הנס מולר – המסגר ובתוך רחוב המסגר לכיוון רחוב החרושת, תהיה נסיעה בנגוד לכיוון התנועה המותרת במקום, דרך שמובילה למיקום השוטר ברח' החרושת 21 – כך שבנסיבות העניין, המערער יכל לבצע את העבירה המיוחסת לו רק בקטע זה, וכאמור השוטר לא טוען כי המערער נסע בקטע זה ולכל הפחות לא ניתן להסיק מעדותו שהוא התכוון לקטע כביש זה. אשוב ואדגיש כי האפשרות היחידה שבה ניתן לעבור עבירה של כניסה לרחוב בו מוצב תמרור אין כניסה, הנה כניסת הרכב מרח' יוסף לוי לרח' המסגר כשבקטע הראשון של רח' המסגר הכניסה מותרת ואילו הקטע השני והנמצא לאחר צומת רח' הנס מולר – המסגר, קטע המתחבר לרח' החרושת, בו התנועה חד סטרית ומותרת מכיוון רח' החרושת לכיוון רח' הנס מולר בלבד, כך שמי שנוסע מרח' יוסף לוי דרך רחוב המסגר בחלקו הראשון ועד לרחוב הנס מולר, הוא נוסע כחוק, אך אם ימשיך ישר ויסע בנגוד לכיוון התנועה בקטע השני של כביש המסגר, יסע מצומת הרחובות הנס מולר – המסגר לכיוון רח' החרושת, יבצע עבירה של כניסה באין כניסה ויסע בנגוד לכיוון התנועה המותרת, ורק בדרך זו הוא יכנס לרחוב החרושת באין כניסה, אך כידוע השוטר לא טען לעובדות אלו.

...

אומנם בעדותו בבית משפט קמא מיום 23/12/12, בעמוד 2, שורה 6 אמר: "עברתי אחרי תקופה של שבוע וראיתי שיש באמת תמרורים של אין כניסה אבל כשאני הייתי שם לא היה. הבן אדם שביקרתי אצלו אומר שהייתה תאונה והעירייה הוציאה את השלטים". המערער סבור כי יש לקבל את הערעור ולזכותו בדין ולחילופין, להקל בעונשו.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בראיות שהוגשו לבית משפט קמא, בעדויות העדים, במכתב עיריית קריית ביאליק ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור ולזכות את המערער מהעבירה שיוחסה לו. השוטר, אלי תורג'מן, שהעיד בבית משפט קמא וערך את ת/1, הצהיר כי כל הכתוב בדוח זה הוא אמת ומשקף נכונה את האירוע.

אשר על כן ועל יסוד המקובץ, אני מקבל את הערעור ומזכה את המערער מהעבירה שיוחסה לו. המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק דין זה בדואר רשום עם אישור מסירה.