לאחר כל זאת, בחן בית המשפט את התשתית העובדתית העולה מהודאות המערער, וקבע כי בהתבסס על תשתית זו, ולאורן של הילכות השותפות, "ברי כי התפקיד אותו מילא המערער, על פי הודאותיו, מכניס אותו לגדרו של 'המעגל הפנימי' של הבצוע, החילוץ ובידוי הראיות". בהקשר זה היתייחס בית המשפט לחלקו הפעיל של המערער בבצוע התכנית, בקבעו כי התפקידים שביצע על-פי התיכנון הבטיחו את השלמתה של המשימה והיו חיוניים לה. נקבע כי יש לראות בעצם המשך שהייתו של המערער עם עוויד וזינאתי בעודם מתוים את תכנית הרצח, ובעצם ההסכמה מצד המערער להישתלב בתכנית זו, משנדחתה טענתו כי נוכחותו נכפתה עליו, משום הסכמה להוצאת התכנית אל הפועל.
על-כן, סבור המערער, ניתן להרשיעו לכל היותר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
עמדתי על-כך בעיניין מילשטיין במסגרת הדיון במדרג הקיים בין סוגי התוספות הראייתיות, והטעמתי כי:
"ביסודו של מדרג זה עומדת ההנחה כי ככלל, "אין אדם משים עצמו רשע" (פרשת אל עביד, בעמ' 833), כך שמרבית ההודאות הנן הודאות-אמת, ולעומת זאת, כי סבירה יותר האפשרות לפיה אדם אחר המעיד נגד הנאשם ימסור נגדו עדות כוזבת, וזאת מסיבות שונות, כגון כעס, קנאה, רצון לחלץ את עצמו מאחריות או לחפות על אדם שלישי אחר, רצון לזכות בטובת הנאה כלשהיא וכיוצא באלו.
אשר למישור הנפשי, טענת המערער לפיה היסוד הנפשי המיוחד הנידרש ממבצע בצוותא של עבירת הרצח לא היתקיים בעיניינו, קרי כוונה תחילה לגרום למותו של המנוח – דינה להדחות.
...
המסקנה שאליה הגיעה היתה כי פעולתו לא היתה תקינה (פסקה 72).
מצטרף אני למסקנתה זו.
מצטרף אני אף להכרעותיה הנוספות של חברתי ולמסקנתה כי דין הערעור להידחות.
השופט צ' זילברטל:
אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתה המפורטת של חברתי השופטת (בדימ') ע' ארבל ולמסקנה לפיה דינו של הערעור להדחות.
