לטענת הנאשמת חשה בחוסר נעימות שהילד החליק לה מידיה ולא בשל התקיפה שיוחסה לה. הנאשמת מבינה, כי הארוע אינו תקין, אך הדבר קרה והיה בלתי נימנע והילד בכה, כחלק מהאפשרויות העומדות לילד להביע את עצמו.
המענה לאישום התשיעי
במענה לאישום זה הנאשמת מאשרת את הסיטואציות השונות, אך לגבי כל אחת מהן כופרת בתקיפה המיוחסת לה. כפי שיפורט בהמשך, הלכה למעשה במהלך שמיעת הראיות מודה הנאשמת בתקיפות אשר ביצעה במסגרת אישום זה, אך בסיכומים נטען כי מדובר בהתנהגות כושלת, אך אין באף אחד מהאירועים כדי להתגבש לעבירת תקיפה, והקושי הנו כפועל יוצא מצבר האירועים.
ביחס לארוע זה, יש לציין כי ההרמה של הילדה על ידי הנאשמת בוצעה באופן אגרסיבית ואף הזזת הכסא שמאלה היתה באופן חד, אך אני מוצא ספק בשאלה אם מדובר בתקיפה, שכן הרמת הילדה לא היתה באופן שנעשה כלפי אחרים כמתואר לעיל, לא מידיה, אלא תוך החזקתה, אם כי באגרסיביות, אך אני מוצא בארוע זה ספק בשאלה אם עולה הוא כדי תקיפה, ולפיכך יש לזכות את הנאשמת מחמת הספק מעבירה של תקיפה סתם בגין ארוע זה.
ארוע ז' – סירטון 151917 – בחדר המרכזי בנקודת הזמן 15:29:41, נגשת הנאשמת לפעוט אשר יושב על עגלת תאומים, מימין, ובוכה.
...
טענות ב"כ המאשימה לאישום הראשון
גרסת הנאשמת בבית המשפט "אני דחפתי אותה ומשכתי אותה ואני ממש מתחרטת על כך וזה לא מעשה שצריך לעשות. החוסר סבלנות התעלתה עליי מכל הבחינות". המסקנה המשפטית המתבקשת - הנאשמת ביצעה שרשרת של פעולות אלימות כלפי הילדה, כולן יחד מהוות עבירה של תקיפה.
טענות ב"כ המאשימה לאישום השני
ב"כ המאשימה מפנה לעדות הנאשמת בבית המשפט ולסרטון ונטען כי המסקנה המשפטית הינה כי האלימות שהפגינה הנאשמת, כפי שנצפית בסרטון, מופנית כלפי שני קטינים, א.ל וע.ט, ולאור האמור לעיל ניתן לראות כי הנאשמת מודה בתקיפתם באופן מלא.
כאמור, כי כל האירועים המפורטים באישום התשיעי הוכחו מעל לספק סביר, והנאשמת מורשעת בכולם, והעובדה כי היא מורשעת בעשר עבירות, ולא בשתיים עשרה, אינה נובעת מזיכוי או מכך שלא הוכחה עובדה כלשהי באישום זה, אלא מכך שנפלה טעות בכתב האישום ונכתב שתיים עשרה עבירות, כאשר מדובר בעשר.
הנאשמת מורשעת בכל שאר העבירות המפורטות בכתב האישום, כפי המפורט לעיל ביחס לכל אחד מהאישומים.
הנאשמת מורשעת בעבירות כדלקמן :
עבירת תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין – 32 עבירות.