זיכוי נאשם מעבירות שוד בהיעדר ראיות מספיקות

צריך לבדוק את זה מול התביעות" (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 15.1.17) ניתוח העדות- מתברר מעדות זו כי אף שהמדובר בחקירת חשוד אשר לכאורה ביצע עבירה חמורה מאד של נהיגה בזמן פסילה, עד כדי כך חמורה שהוחלט על הגשת בקשה למעצר שלו עד לתום ההליכים, לא יכול ראש משרד התנועה בתחנת עיירות להצביע על הגורם שאחראי על ניהול החקירה או רכוז החקירה בפרשה זו. עובדתית, ובאין מנהל לחקירה הבודק כי ראיות נאספות בצורה מסודרת וכי החקירה מתבצעת באופן שיאפשר איסוף ובדיקת טענות בצורה מסודרת, לא בדק הגוף החוקר טענת אליבי אותה מוסר חשוד מיד עם מעצרו.

לו משטרת ישראל הייתה חוקרת את גיסו של הנאשם (מר עומאר חמדאת) , לו הייתה מציגה כראייה את צלומי תחנת הדלק שם לטענת הנאשם ישב לאכול עם גיסו עת היתרחש הארוע (צילומים אשר יוכיחו כי הנאשם לא שהה כלל במקום), לו הייתה המישטרה מבקשת להציג איכוני מכשיר טלפון של הנאשם בזמן הארוע (כפי שבודאי הייתה עושה לו המדובר היה בתיק שוד או רצח או אונס) , או אז ניתן היה על בסיס ראיות אלה להוכיח כי הנאשם משקר, ויחד עם עדויות הבלשים היה מתגבש לו יסוד סביר להרשעה.

בע"פ 7220/05 , האני נימר נגד מדינת ישראל, (פורסם במאגר נבו) קבע בית המשפט העליון לעניין קימו של ספק סביר: "ספק סביר מיתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית. גם כאשר גרסה מרשיעה נימצאת אמינה בעיני בית המשפט, על ביהמ"ש לשקלל בזהירות את משקלן של התמיהות הנותרות, ולבחון האם יש בהן כדי להעלות ספק סביר, או שמא הן מצויות בשוליו של הארוע העברייני, ואינן מטילות ספק בגרעין המהותי המפליל המצוי בתשתית הראייתית שניתן בה אמון." בע"פ 409/89, רוימי נגד מדינת ישראל, מד (3) 469 – פסק בית המשפט העליון – "הספק הנו פונקציה של הערכת מכלול הראיות ושל בחינה, אם הוכיחה התביעה את האשמה מעבר לספק סביר...בע"פ 528/76 יש ובית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית... מהנסיבות שהוכחו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק ויש שהנסיבות יוצרות לדעתו תמונה שלמה כל כך עד שבהעדר הסבר משכנע מצד הנאשם, מן הנמנע להגיע למסקנה אחרת זולת זו שאשמת הנאשם הוכחה" משלא אספה המישטרה את כל הראיות הנדרשות כדי שניתן יהיה להסיר את ספקות הזיהוי הודאי בפרשה זו, הניחה היא במו מחדליה את התשתית לזיכוי הנאשם בפרשה זו ולו מחמת הספק.

החלטת הגוף החוקר שלא לבדוק את האליבי שהציג הנאשם, ההחלטה שלא לתפוס את סרטי הווידאו שבהכרח תיעדו את תחנת הדלק בה שהה הנאשם לדבריו, ההחלטה שלא לבצע איכון טלפונים לנאשם ולגיסו לאחר מסירת גרסת הנאשם בחקירתו, כל אלה הובילו את התובעת להישענות בסיכומיה על הצורך לקבל כעובדה מוכחת את זהוי הבלשים כראייה מספיקה.

...

בחנתי היטב את עדות הנאשם בפני ולא מצאתי כל חלק בעדותו המוביל למסקנה לפיה אין הוא דובר אמת.

בע"פ 7220/05 , האני נימר נגד מדינת ישראל, (פורסם במאגר נבו) קבע בית המשפט העליון לעניין קימו של ספק סביר: "ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית. גם כאשר גרסה מרשיעה נמצאת אמינה בעיני בית המשפט, על ביהמ"ש לשקלל בזהירות את משקלן של התמיהות הנותרות, ולבחון האם יש בהן כדי להעלות ספק סביר, או שמא הן מצויות בשוליו של האירוע העברייני, ואינן מטילות ספק בגרעין המהותי המפליל המצוי בתשתית הראייתית שניתן בה אמון." בע"פ 409/89, רוימי נגד מדינת ישראל, מד (3) 469 – פסק בית המשפט העליון – "הספק הינו פונקציה של הערכת מכלול הראיות ושל בחינה, אם הוכיחה התביעה את האשמה מעבר לספק סביר...בע"פ 528/76 יש ובית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית... מהנסיבות שהוכחו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק ויש שהנסיבות יוצרות לדעתו תמונה שלמה כל כך עד שבהיעדר הסבר משכנע מצד הנאשם, מן הנמנע להגיע למסקנה אחרת זולת זו שאשמת הנאשם הוכחה" משלא אספה המשטרה את כל הראיות הנדרשות כדי שניתן יהיה להסיר את ספקות הזיהוי הוודאי בפרשה זו, הניחה היא במו מחדליה את התשתית לזיכוי הנאשם בפרשה זו ולו מחמת הספק.

מהלך זה לא התרחש בפרשה זו ולכן אני מחליט לזכות את הנאשם וזאת מחמת הספק.

ההגנה, מצידה, ביקשה לזכות את הנאשם, בשל העידר תשתית ראייתית מספיקה להרשעתו כמו גם לנוכח כשלים ראייתיים אותם מנתה בסיכומיה כדלהלן: לא הוכחה שרשרת המוצג ביחס לכפפה עליה נמצא דנ"א של הנאשם.

יחד עם זאת, גם בהיעדר איכון מדויק של מספר הטלפון הנוסף של הנאשם ולנוכח מיקומו בתוך גבולות העיר בת ים או בסמוך לה, ניתן לומר כי אופן השמוש בטלפון אך ורק בימים הקרובים לארוע השוד, הפסקת השמוש בו יומיים לאחר הארוע, והעובדה כי בשעת השוד ובסמוך לו לא נעשה שימוש בטלפון, מהוה ראייה נסיבתית נגד הנאשם, בשעה שהנאשם לא נתן כל הסבר שהוא לאופן ולמידת השמוש בטלפון הנוסף (ת/8, ש' 38-41).

יפים, לעניין זה, דברי השופט ע' ארבל, בע"פ 3452/11, שאלתיאל נ' מדינת ישראל, בפיסקה 36(08.07.2013): "שתיקת נאשם בחקירה, ואי-מתן גרסה כלל, כאשר בסופו של יום קיימות נגדו ראיות הקושרות אותו לעבירה בה הואשם, בנסיבות המעלות חשש להיתנהגות טאקטית וללא הסבר המעלה ספק סביר, עשויה להוות חזוק ונדבך נוסף במכלול ראיות התביעה נגד הנאשם. יש לזכור כי אף שהשתיקה אינה מהוה ראיה עצמאית, יש בה כדי להשליך על מהימנות השותק, והיא אף מהוה ראיה המחזקת את ה"יש הראייתי" (קדמי, 308-307).

...

"ספק יכול להישאר, כאשר מצליח נאשם להציג מסקנה חלופית למסקנה עליה מצביעה מסכת הראיות, ואשר הסתברותה אינה אפסית אלא סובסטאנטיבית". (ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד(3) 463, 471).

בסיכומם של דברים, טענות ההגנה לקיומה של הגנה מן הצדק ולביטולו של כתב האישום מטעם זה – נדחות.

ס ו ף - ד ב ר לאור כל אמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

האם הביאה המדינה ראיות מספיקות להרשעת הנאשם? על כך, נייחד את הדיבור להלן בפסק הדין.

כבר עתה, נאמר, כמצוות הוראת סעיף 182 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כי אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, בעבירות השוד בנסיבות מחמירות והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע פשע; אני מרשיע את הנאשם בעבירה של החזקת כרטיס חיוב שלא בהסכמת לקוח.

בשלב מאוחר יותר, אנתח את טענת האליבי, ותשובת המדינה לטענה זו. מסדר זהוי "זהותו של נאשם כמבצע העבירה, הינה מרכיב בסיסי של אחריותו הפלילית, ובתור שכזו התביעה נושאת בנטל הוכחתה: על התביעה להוכיח את זהותו של הנאשם כמבצע העבירה במידה שלמעלה מכל ספק סביר". במילים אלה פותח שופט בית המשפט העליון (בדימוס) יעקב קדמי, את הפרק העשירי של ספרו, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003), שכותרתו "עזרי חקירה כראיה-זהוי על פי מראה פנים/מסדרי זהוי", בעמ' 1017 ואילך.

המפות שהוצגו בפניי היו ללא קני מידה, ראה: ת/41, ת/14; המישטרה, על שלל כוחותיה, יכלה להביא ראיה ברורה בצורה של מדידה של השטח או מפה מדויקת, או תצ"א. בהיעדר כל ראיה אחרת, יש להניח, כאמור, לטובת הנאשם, כי המרחק שבין המצלמה האחרונה לבין בית המתלוננת הוא 150 מ'.

...

גם טענה זו אינני מקבל, שכן כאשר הוצג לו במהלך החקירה הנגדית אחד מכרטיסי החיוב הוא ענה לפי תומו כי זה כרטיס טלפון או ויזה.

בכל מקרה, מקובלת עלי גם טענתו החלופית של התובע כי מבחינת הנאשם מדובר בעצימת עיניים והוא החזיק כרטיסי חיוב שלא כדין בנגוד לסעיף 16 לחוק כרטיסי חיוב.

אני מרשיע את הנאשם בעבירה של כרטיס חיוב שלא בהסכמת הלקוח, עבירה לפי סעיף 16 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986.

אין חשיבות לעובדה כי התוכנית סוכלה, ועל כן יש להרשיעם גם בעבירה של נסיון להתפרצות לבית מישפחת רואש ולא רק בקשירת קשר לבצע עבירה מושלמת זו. באשר לאישום השני: לגישת המאשימה תכלית הקשר נלמדת מהיקף הסכום אותו סברו הנאשמים כי יוכלו לשדוד מרכב הברינקס, על פי המידע שנתקבל מאחיה של נאשמת 3, גיסו של נאשם 2.

מבקשת ההגנה לזכות את הנאשם 2 בשל העדר הימצאותן של ראיות מספיקות וטובות בעלות משקל היכולות לבסס הרשעה בדין על פיהן.

לאחר עיון בחומר הראיות ועדויות הנאשם 1, דוד בן איון, אוקסנה ואמה, המסקנה המתבקשת היא לזכות הנאשם 1 מהעברות המיוחסות לו באישום זה, זכוי מוחלט: מעדות גיא גלעדי, ע.ת 28 עולה כי ביום 3/6/00 בשעה 1:00 לפנות בוקר (יום שבת) המוקד צלצל והודיע כי קיבל קריאה שהאזעקה בחנות התכשיטים הופעלה.

...

זאת ועוד אחרת, אין מחלוקת כי נתפס רכוש בחזקת הנאשמים 4 ו-5, כל אחד בנפרד, בסמיכות מועדים, תכשיטים שהם חלק משלל ההתפרצות אשר זוהו על ידי הבעלים, וכי המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת ביחס למעורבות הנאשמים בבצוע העבירה באישום זה. באשר לנאשם 4: לגישת המאשימה הראיות שהובאו כנגד הנאשם 4 והעובדה כי נתפסו בחזקתו בסמוך למועד ההתפרצות תכשיטים שזוהו לאחר מכן על ידי הבעלים, והודיית נאשם 1 בפני המדובב כי אחד מהחברה נתפס ובחזקתו כ-600 גרם תכשיטים, מביאים למסקנה אחת ויחידה למעורבות הנאשם 4 בקשירת הקשר ובהתפרצות.

באשר לנאשמת 3: החלטתי לזכותה זיכוי מוחלט מהעבירה המיוחסת לה באישום השלישי.

באשר לנאשם 4: החלטתי לזכותו מהעבירות המיוחסות לו באישום השלישי מחמת הספק.

באשר לנאשם 5: החלטתי לזכותו מהעבירות המיוחסות לו באישום השלישי מחמת הספק ותחתה להרשיעו בעבירת החזקת רכוש חשוד כגנוב וכן להרשיעו בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון.

לאחר שמיעת הראיות אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בהעדר ראיות מספיקות.

סיכום לנוכח גרסתו הדלה של י', שותף לעבירה, שנתגלו בה גם סתירות מהותיות, והעדר חזוק ראייתי לה, אם בתשתית ראייתית של התביעה ואם בשקרי נאשם, ולנוכח טענת האליבי של הנאשם, שלא הופרכה בראיות עצמאיות, אני קובעת כי לא הונח היסוד הראייתי הקושר את הנאשם שלפני למעשה השוד, שבוצע ב-12.3.97 על ידי בן-דודו י', שהורשע בגין עבירה זו. לפיכך, זוכה הנאשם בהיעדר ראיות מספיקות.

...

בית המשפט העליון כבר הביע דעתו כי: "עניין האימון שאותו יש לתת בעד פלוני הוא כימעט לחלוטין עניינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, מתנועותיו, מהבעת פניו ומאופן דיבורו; היסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית המשפט, היא הדרך שבה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת בפי העד או שקר." וכי: "איננו רואים גם מקום לקבלת התיזה המבקשת לפרוק בעקיפין מבית המשפט את המסוגלות והכשירות להעריך עדות, והמציעה להעביר את התפקיד האמור לידי הפסיכולוגים. לדידנו, אין מקום למסקנה שמיקצוע הפסיכולוגיה הגיע למידת הדיוק המדעי המכשירה אותו להחליף את בית המשפט בתפקידו בהערכת ראיות; מגוון ההשקפות והניסויים שהובאו לפנינו הוא אחת מן הראיות המכריעות לכך." (ע"פ 347/88 דמיאנוק נ' מ"י, פ"ד מז (4) 221, 635).

סופו של דבר, אני מאמינה לאלי, שבילה במחיצתו של הנאשם אותו יום אחה"צ ויש בכך כדי להחליש את מהימנות עדותו של י'.

כמו כן, אני קובעת כי העדויות אודות האליבי שלו לא הופרכו בראיות עצמאיות.

סיכום לנוכח גירסתו הדלה של י', שותף לעבירה, שנתגלו בה גם סתירות מהותיות, והיעדר חיזוק ראייתי לה, אם בתשתית ראייתית של התביעה ואם בשקרי נאשם, ולנוכח טענת האליבי של הנאשם, שלא הופרכה בראיות עצמאיות, אני קובעת כי לא הונח היסוד הראייתי הקושר את הנאשם שלפני למעשה השוד, שבוצע ב-12.3.97 על ידי בן-דודו י', שהורשע בגין עבירה זו. לפיכך, זוכה הנאשם בהעדר ראיות מספיקות.