בשום שלב לא נשמעה מפיו או בשמו הצהרה, המסבירה מדוע החזיק בנשק? כיצד הגיע הנשק לרשותו? מה התכוון לעשות בנשק? כאשר עניין לנו בעבירה מסוג זה, אשר כורכת בחובה סכנה מוחשית לציבור, פועל יוצא של עשיית שימוש בנשק או בהפצתו, אזי אין להניח הנחות מקילות לזכות הנאשם.
ר' בהקשר זה ע"פ 207/14, פלוני נ' מדינת ישראל, 1.2.15, הש' ג'בראן, שם נפסק (ביחס לסע' 355 לחוק העונשין, הקובע עונש מיזערי ביחס לעבירות מין, וניסוחו דומה לזה של סע' 144(ז) לחוק העונשין:
אשר לטענת המערער בדבר היחס שבין תיקון 113 לחוק ובין העונשים המזעריים בחוק, הרי שאף ללא העונש המזערי הקבוע בחוק לעבירת מעשה מגונה, בנסיבות המקרה ראוי היה לקבוע מיתחם ענישה חמור, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.
יש טעם בטיעונו של ב"כ הנאשם, כי כאשר מחמירים את רמת הענישה יש לעשות כן באופן הדרגתי, אך מגמת ההחמרה בעבירות הנשק עולה מפסיקת בית המשפט העליון מזה מספר שנים, וחקיקת סע' 144(ז) לחוק העונשין (במסגרת תיקון 140 לחוק), באה - בין היתר - על רקע מגמה זו.
בשים לב לכל אלה, מיתחם העונש ההולם את המעשים הוא מאסר, לתקופה שבין עשרים חודשי מאסר ועד ארבעים ושניים חודשים ועונשים נלווים.
...
על אף שאני סבור כי די בנסיבות המקרה כדי לקבוע את המתחם אשר נקבע, אדרש לשאלת היחס הראוי שבין תיקון 113 לחוק ובין העונשים המזעריים הקבועים בו. סעיף 355(א) לחוק קובע עונש מרבי לעבירת המעשה המגונה של עשר שנות מאסר.
אכן, אני סבור כי העונשים המזעריים מהווים מדד לחשיבותו של הערך הנפגע ולמידת הפגיעה בו, ועל כן יש לתת להם משקל בכורה בקביעת מתחם העונש ההולם.