זיכוי מעבירת נהיגה בשכרות בשל אי עמידה בדרישות בדיקת דם

באותן נסיבות נערכה לו לאחר התאונה בדיקת דם ונימצא רכוז אלכוהול של 191 מיליגרם ב- 100 מיליליטר דם. הכרעת הדין המערער הודה באחריותו לתאונה ובעבירות שיוחסו לו בקשר עם הנהיגה, אך כפר בכך שנהג ברכב בהיותו שיכור, ולפיכך נשמעו ראיות בשאלת הנהיגה בשיכרות.

בהכרעת הדין הגדיר בית משפט קמא את השאלות העומדות להכרעה: האם דגימת הדם נילקחה מהמערער כדין? האם דגימת הדם שבדק ד"ר גופר היא אותה בדיקת דם שנלקחה מהמערער? מה מידת הצורך בעדותה של הלבורנטית, גב' לריסה טבצ'ניק, אשר עבדה עם ד"ר גופר במעבדה לטוקסיקולוגיה, ואשר לא הוזמנה לעדות בבית המשפט.

מסקנתו של בית משפט קמא הייתה איפוא כי לא נפל פגם בשל אי הבאתה של הלבורנטית לעדות.

על המאשימה מוטל הנטל להוכיח את שרשרת המוצג: "רישום מפורט המתעד את הליך תפיסת המוצגים ואת המקום שבו נתפסו, את סימון המוצגים באופן שיאפשר את זיהוים וכן רישום מסודר המתעד את הובלת המוצגים לאיחסון – כל אלה חיוניים לשם הוכחת תקינות החקירה ועל מנת ליתן לנאשם אפשרות להיתגונן כיאות מפני האישומים כנגדו. פגמים חמורים בנוגע להוכחת התפיסה של המוצגים, זיהוים והובלתם עלולים לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן ובאפשרותו לנהל הגנה ראויה. במקרים כאלה עלולים הפגמים האמורים להוביל לזיכוי הנאשם על מנת שלא ייגרם עוות דין" (ע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' איסמאעיל בן מחמוד זביידה, פ"ד נח(4) 880, 909 (2004) (להלן: "זביידה"), וכן ר' למשל ת"פ (באר שבע) 8153-09 מדינת ישראל נ' אברהם זיתון (19.3.2010)).

ככל שמדובר בבדיקות המבוצעות במעבדה, אין פירושה של החובה להראות את קיומם של כל מרכיבי השרשרת במסגרת עבודת המעבדה כי נידרשת העדתם של כל אחד ואחד מעובדי המעבדה.

אולם, בהעדרה של עדות ברורה של ד"ר גופר על התהליך המדויק שבו נעשית הבדיקה ובהעדרו של מיזכר המתעד את ההליך של העברת הדם מהמבחנה לבקבוקונים – מתעורר ספק האם הונחה לפני בית משפט קמא ראיה מספקת כנדרש בהליך הפלילי לכך שתכולת המבחנה אכן הגיעה לאותם בקבוקונים שנבחנו.

...

אשר לגזר הדין טענה המשיבה כי הוא מאוזן וראוי ואין עילה להתערב בו. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

אין אפוא עילה להתערב במסקנה העובדתית לפיה דמו של המערער הוא זה שהגיע למעבדה במבחנה שסומנה א' ב', כפי שזו תועדה גם על ידי ד"ר גופר במסגרת ת/17.

התוצאה היא אפוא כי על אף הספק שתואר לעיל, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

סיכום בכפוף לאמור בסעיף 33 לעיל, הערעור נדחה.

דגימת הדם שניטלה מהנאשם לא נבדקה בהתאם לדרישות החוק ועל כן החלטתי לזכות אותו מעבירת הנהיגה בשיכרות המיוחסת לו בכתב האישום; האשמה ומהלך הדיון נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: "נהיגה בשיכרות", עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); "נוהג חדש שטרם מלאו לו 21 שנה שהסיע יותר משני נוסעים ללא מלווה כדין", עבירה לפי סעיף 12א2 לפקודת התעבורה.

בהיעדרן של אלה מתעורר ספק לגבי נכונות הבדיקה עקב אי שמירה על כללי הבדיקה שהותוו בתקנות.

לפיכך משלא הוכח כי אותו נוסע עומד בדרישות שנקבעו על ידי המחוקק די בכך בכדי להרשיעו בעבירה זו. אציין כי העובדה שהנוסע ברח מהמקום ללא מסירת פרטיו אינה יכולה להוות הגנה לנאשם ואין לנעוץ סיבה זו ברשלנותם של השוטרים.

...

דגימת הדם שניטלה מהנאשם לא נבדקה בהתאם לדרישות החוק ועל כן החלטתי לזכות אותו מעבירת הנהיגה בשכרות המיוחסת לו בכתב האישום; האשמה ומהלך הדיון נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: "נהיגה בשכרות", עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); "נוהג חדש שטרם מלאו לו 21 שנה שהסיע יותר משני נוסעים ללא מלווה כדין", עבירה לפי סעיף 12א2 לפקודת התעבורה.

אינני מקבל טענת הנאשם לפיה על המאשימה היה להוכיח את גילו המדויק.

בין היתר ניתן לבסס קיומה של שכרות, על המסקנה המתחייבת מהתנהגותו של הנהג או מריח אלכוהול חריף הנודף מפיו" (ראה: ע"פ 140/98 ע"פ 159/98 אליהו חוג'ה נ' מ"י פ"ד נב(3), 225 , 235).

בהקשר זב ראוי לציין את דברי בית המשפט המחוזי בירושלים בעפ"ת 18660-02-13 ווזילקין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.05.13) "בריח האלכוהול שהריחו השוטרים מהמערער ובהודעתו, שלפיה הוא שתה חצי שוט או שוט עראק שעתיים לפני האירוע – אין כדי לבסס מסקנה, שלפיה המערער היה תחת השפעת משקאות משכרים בעת הנהיגה – מעבר לספק סביר (ראו, ע"פ 70418/08 לוי נ' מדינת ישראל (24.9.2008))". לכך יש להוסיף כי השוטר שערך את הבדיקות לנאשם, אישר בעדותו בבית המשפט כי לא היה לו שום מאפיין של שכרות בו הבחין וכי הנאשם לא היה נראה לו שיכור (עמ' 7, ש' 3 -9).

משלא עשה כן כאמור, אני קובע כי המאשימה הוכיחה את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ועל כן אני מרשיע אותו בה. לסיכום כללו של דבר, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה ללא מלווה ומזכה אותו מעבירה של נהיגה בשכרות.

העובדה שהנאשם נשף כמות שאינה מספקת למכשיר ה"ינשוף", שבעטיה לא סיפק המכשיר תוצאות, נתפסת לכאורה כסירובו של הנאשם להבדק (בש"פ 6812/07 לירן ברק כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.09.07).

הסמכות לבחור את סוג הבדיקה הסנגור טוען כי משהנאשם ביקש לבצע בדיקת נשיפה נוספת היה על השוטרים לאפשר לו לעשות כן. בהקשר זה אציין כי פקודת התעבורה קובעת באופן ברור את סמכותו של שוטר לידרוש בדיקת נשיפה שתן או דם. "הרשות לידרוש בדיקת נשיפה עומדת לבדה ללא קשר לסוגים אחרים של בדיקות, כגון בדיקת דם. אם מעוניין שוטר לידרוש בדיקה מסוג אחר, כגון בדיקת דם או שתן, בידו לעשות זאת לפי סעיף 64ב(ב), וכך גם בדיקת רוק (לפי סעיף 64ב(א2)). הרשות לידרוש בדיקת "נשיפון" לעצמה - והרשות לידרוש בדיקה אחרת לעצמה.

עוד עולה מעדכון לנוהל מס' 02.232.03 מיום 29.08.07 בנושא הטיפול בעבירות של שכרות בנהיגה כי "...שוטר, הדורש מאדם להבדק באמצעות הינשוף, אינו צריך להציע לו, לחילופין בדיקת דם. עוד מובהר, כי אדם המסרב לבדיקה בינשוף גם אם הביע הסכמה לבדיקת דם- יראוהו כשיכור...." (סעיף 2 (ה) (1) ו- (2)).

והרי "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של החשוד אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" (ראה: ע"פ 721/80 תורגמן נ' מ"י פ"ד לה (2) 466).

על הנאשם להתייצב שאם לא כן בית המשפט יהיה רשאי לידון אותו בהיעדרו.

...

בנסיבות אלה, אני קובע כי גם אם הניידת עמדה בנתיב הימני, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי לתאונה, שכן היא עמדה עם אורות, עם מהבהבים על גשר התאורה ולא היתה כל טענה בדבר לקות הראיה או חסימת שדה הראיה.

הדבר משמש חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה ואני רואה באי הופעתו לדיונים והימנעותו מלמסור גרסה כדבר המהווה חיזוק ממשי לגרסת המאשימה ואני מקבל את עדות השוטרים גם בהקשר לנסיבות אירוע התאונה.

לסיכום כללו של דבר, אני קובע כי המאשימה הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ולכן אני מרשיע אותו בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ע.ת.4 – רומן פונומריוב - שוטר שהגיע למקום התאונה, עצר את הנאשם ודרש ממנו בדיקת דם לבדיקת שיכרות והנאשם סרב לבדיקה.

כאשר נישאל העד בחקירה נגדית כיצד הצליח להסביר לנאשם את הדברים המהותיים בשפה העברית, השיב : "אולי בגלל שלא צרחתי עליו. אני יכול להעיד על מה שאני שמעתי. אני שמעתי שצעקו עליו" (עמוד 46 שו' 1).

העד ערך את סעיף 8 לת/2 לפיו דרש מן הנאשם לתת דגימת נשיפה ושתן לצורך איתור אלכוהול והסביר לו כי המסרב לבדיקת נשיפה רואים אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשיכרות וכן הסביר לו כי המסרב לבדיקת שתן רואים אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשיכרות.

ההסבר שמסר העד לנאשם, כמפורט בת/3, לוקה בחסר : "הזהרתי את החשוד כי עצם הסרוב שלו יחזק ראיות נגדו וכי קבוע בחוק עונש בשל עצם הסרוב לבצע את הבדיקה לאור החשד כנגדו ". איני סבורה כי ההסבר עומד בדרישת החוק שכן לא נאמר במפורש לנאשם שאם יסרב לבצע את הבדיקה יראו אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשיכרות.

לאור כל האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירות של נהיגה בשיכרות ואי ציות להוראות שוטר במדים, ומרשיעה אותו בעבירות של גרימת נזק, אי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות.

...

הנאשם הכחיש באופן גורף כל מעורבות בתאונה, אך התרשמתי כי התיאור שמסרה העדה משקף בצורה נכונה ואמינה את נסיבות האירוע ושוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשם פגע ברכבה מאחור עם חזית רכבו, לא שמר מרחק מרכבה, וכתוצאה מהפגיעה נגרם לרכב העדה נזק קל. נהיגה בשכרות - סירוב - הבנת השפה העברית על ידי הנאשם לאחר ששמעתי עדותו של הנאשם התרשמתי כי הבנתו את השפה העברית מוגבלת וכושר התבטאותו בשפה העברית דל, הוא מסוגל להבין שאלות פשוטות ולהשיב עליהן בשפה דלה ולעיתים קשה להבינו.

איני מקבלת את דברי העד כי הנאשם דיבר בעברית צחה.

לאור כל האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירות של נהיגה בשכרות ואי ציות להוראות שוטר במדים, ומרשיעה אותו בעבירות של גרימת נזק, אי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות.

רקע: בתאריך 5.3.20 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של נהיגה בשיכרות מחמת סרוב לבדיקת שיכרות לפי דרישת שוטר בנגוד לסעיף 64ד(א), 62(3), 64ב(ב), 39א לפקודת התעבורה, נהיגה בקלות ראש בנגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, ונהיגה ברכב ללא ביטוח בנגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, עבירות מיום 5.3.20.

על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 5.3.20 בשעה 01:31 או במועד סמוך לכך, ברחוב הנשיא ויצמן 8 בעיר חדרה או במקום סמוך לכך, נהג הנאשם ברכב מסוג סקודה מ.ר. 5684253, דרך עירונית, שעת לילה תאורת כביש פעלה במקום; ובמועד ובמעמד האמור לעיל נהג הנאשם ברכב מנועי בקלות ראש במקום צבורי בהיותו שיכור בכך שסרב לבדיקת שוטר לבצע בדיקת דם; וללא פוליסת ביטוח המכסה נהיגתו.

עוד נטען, כי אכן ניתנה הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה בתיק, אך לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות, בפסיקה ובנהלים המשטרתיים, אין פסול בסכויי זיכויו של המבקש (סעיף 7 לבקשה); ועד לתאריך ההקראה הקבוע יוותר המבקש פסול לתקופה של כ6 חודשים, ובהיותו נהג חדש, פסילה מעבר ל-3 חודשים תחייב אותו במבחן עיוני; ולא נשקפת מסוכנות כלשהיא מנהיגת המבקש, אשר עמד בתנאי השיחרור ולא הפר את הפסילה מאז 5.3.20; ולכן ביקש לבטל את הפסילה עד תום ההליכים או לחילופין לקצוב את הפסילה ל89 ימים.

ב"כ המשיבה חזרה על היתנגדותה; טענה כי המבקש אינו עומד בתנאים של 'שינוי נסיבות' ו'חלוף זמן' שעה שחלפו חודשיים וחצי בלבד מאז הפסילה, ובמועד ההסכמה לפסילה עד תום ההליכים היה ידוע כי המבקש הנו נהג חדש ויידרש למבחן תיאוריה; והפנתה למסוכנות הנשקפת מנהיגתו של המבקש, כאשר מדובר בנהג חדש בעל ותק נהיגה קצר, והספיק ליצבור לחובתו עוד בטרם הוציא רישיון נהיגה הרשעה קודמת דומה בנהיגה תחת השפעה, והשילוב של חוסר הניסיון בנהיגה ביחד עם נהיגה בשיכרות מהוה סיכון בבחינת פצצה מתקתקת; והאנטרס הצבורי להגנה על משתמשי הדרך גובר על כל אינטרס אישי של המבקש.

ניתנה היום, כ"ו אייר תש"פ, 20 מאי 2020, בהיעדר הצדדים.

...

בדיון מיום 5.3.20, לאחר שמיעת טענות הצדדים, הסכימו הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ועל שחרורו של המבקש למעצר בית בביתו, עם חלונות התאווררות יומיים, בפיקוח אביו ואחותו, ועל פסילה עד תום ההליכים; ובהחלטה מיום 5.3.20, לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהונח בפני ונחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה בתיק החקירה המספקות לצורך שלב זה, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהמפקחים המוצעים, ונוכח הסכמות הצדדים, הוחלט על שחרור המבקש בתנאים מגבילים, לרבות פסילה עד תום ההליכים, כמוסכם.

נוכח המסוכנות האמורה, ועל רקע מעורבות קודמת בעבירה דומה של נהיגה תחת השפעה; אני סבורה, כי בנסיבות מקרה זה, באיזון בין האינטרס הציבורי בהרחקת המבקש מן הכביש לבין זכותו שלא 'להיענש' בפסילת רישיון טרם שהורשע בדינו, בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, ותוך מתן משקל הולם למועד הדיון שנקבע בתיק העיקרי, ולנסיבות האישיות של המבקש והנזק הנטען בשל הצורך במבחן עיוני; - אין בחלוף הזמן שעבר מאז הוחלט והוסכם על פסילת רישיונו של המבקש (כחודשיים וחצי), כדי להטות את הכף לטובתו של המבקש באופן שיצדיק את ביטול פסילתו; וסבורני כי האיזון הראוי בין האינטרס לשמירה על שלום הציבור לבין זכותו של המבקש, אינו מצדיק את קציבת הפסילה ל-89 ימים כמבוקש.

לפיכך, הבקשה לעיון חוזר לביטול פסילה עד תום ההליכים נדחית.