ביום 4.3.14 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, והורשע בעבירה של העסקה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952.
יש לזקוף לזכותו של הנאשם את העובדה שביום 5.6.12, בית המשפט הורה על התליית ההליכים כנגדו מחוסר איתור, והנאשם פנה ביום 19.3.13 לבית המשפט בבקשה לבטל את החלטת התליית התהליכים, ואז נקבע התיק לדיון.
לנאשם הרשעות קודמות בעבירות על חוק הכניסה לישראל, אשר אמנם התיישנו, אך מעידות על רצידיביזם בתחום זה. כמי שכניסתו לישראל הותרה מכוחם של היתרי כניסה ותעסוקה פרטניים שקבל, חרף עברו הפלילי, היה על הנאשם היזהר שבעתיים בהעסקת שוהים בלתי חוקיים.
...
הוגשה פסיקה לעניין מתחם הענישה המקובל בעבירות של העסקת שב"ח:
בת"פ 15853-01-13 מדינת ישראל נ' פאתנה טאהא, סקר בית המשפט את הפסיקה והמדיניות בקביעת מתחם העונש ההולם, ובסופו של דבר, ציין כי "בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים דומים הוטלו על נאשמים עונשים החל ממאסר על תנאי וכלה במאסר בפועל לתקופות קצרות". על הנאשמת, שהיתה ללא עבר פלילי, נגזר צו לשירות הציבור בהיקף של 400 שעות, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וקנס כספי בסך של 7,500 ₪.
בנסיבות אלה, אני סבורה כי אין מנוס מלגזור על הנאשם עונש מאסר לריצוי בפועל, כאשר לעניין אורך התקופה אתחשב בכך שהנאשם היה יכול לרצות את העונש בעבודות שירות אילו היה אזרח או תושב ישראל, ועל כן אטיל עליו תקופה קצרה יותר מזו שהייתי גוזרת אילו היה מרצה את העונש בעבודות שירות.
אני גוזרת על הנאשם חודש ויום מאסר בפועל.
