זיכוי מעבירה על תקנה 64(ג) והרשעה בעבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה

דבר הכרעת הדין מובא לידיעת הצדדים הנאשמת אשר בפני מואשמת כי ביום 18.7.18 בשעה 18:22, נהגה ברכב מאזדה ונסעה ברחוב אנה פרנק בכפר סבא מכיוון מזרח למערב והתקרבה לצומת עם רחוב סוקולוב (להלן: "הצומת").

הוראות החיקוק המיוחסות לנאשמת: אי ציות לתמרור 302 בצומת - עבירה על תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961.

היתנהגות הגורמת נזק - עבירה על תקנה 21(ב)(2) א (1) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961.

הנאשמת מודה כי התאונה התרחשה בצומת לפיכך יש להרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום.

טענת ההגנה: ההגנה בסיכומיה ביקשה לזכות את הנאשמת ולקבוע שהתאונה ארעה כתוצאה מהיתנהגות רוכבת האופנוע.

...

דיון לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהופעתם מעל דוכן העדים ולאחר שעיינתי במוצגים ושקלתי טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה לפיה עובדות כתב האישום הוכחו מעבר לכל ספק סביר.

סוף דבר, משהרימה התביעה את מלוא נטל ההוכחה המוטל עליה- הריני מרשיעה את הנאשמת בכל המיוחס לה בכתב האישום.

כתב האישום אשר הוגש כנגד המבקש, מייחס לו עבירות של נהיגה בחוסר זהירות, היתנהגות הגורמת נזק בדרך, אי ציות לתמרור 301 (זכות קדימה) בצומת, עבירות על תקנות 21(ג),21(ב)(2) ו- 64(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961.

למעלה מן הנידרש, עיון בהודעה בדבר החלטה להעמיד לדין –אשר נימסרה למבקש - מלמדת כי החקירה בעיניין המשיב ניפתחה עקב אי ציות לתמרור 301 בנגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961 ואף צוין כי מדובר בחומרת עבירה מסוג עוון.

טענת הגנה מן הצדק: ב"כ המבקש טען כי מומחה התביעה מתאר מציאות המחייבת זכוי ואין צדק לקיים הליך משפטי.

עוד קבל על כך שלאחר מתן הודעה על סגירת התיק מן הטעם שלא נימצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין, היה על המאשימה לנמק החלטתה ולא יתכן כי מחד אין ראיות להרשעה ומאידך לטעון כי קיים סיכוי סביר להרשעה.

...

לאחר שבחנתי את טענות ב"כ המבקש באשר להתנהלות המשיבה בניהול ההליך אני דוחה את טענת ההגנה מן הצדק.

"המסקנה, כאילו מנוע גורם תביעתי מהסקת המסקנות המשפטיות הענייניות בדבר הגשת כתב אישום או בדבר ביטולו, וזאת משום שגורם אחר, הכפוף לו, החליט כבר אחרת, איננה מתקבלת על הדעת ונוגדת בעליל את האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו. כפי שאין למי שחשוד בביצוע עבירה זכות מוקנית לכך שהתיק לא ייפתח מחדש, אם יתגלו עובדות חדשות (בכפיפות למה שנאמר, למשל, בסעיף 232 לחוק סדר הדין), כך גם אין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא ייבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי, ובלבד שהדבר ייעשה על ידי הגורם המוסמך לכך, בין זה שעשה כן מעיקרו ובין דרג ממונה , תוך בדיקה הוגנת ועניינית". ראה בג"צ 844/86 איתי דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה ו-2 אח', פ"ד מאז(3), 219.

די באמור כדי לדחות את הבקשה על כל טיעוניה וכך אני מורה.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים.

המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בבצוע עבירות של סטייה מנתיב נסיעה, עבירה על תקנה 40(א) לתקנות תעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"); נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיפים 62(2) ו- 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961, (להלן: "הפקודה"); וכן היתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות.

בית המשפט קמא צפה בסירטון, שמע את ראיות הצדדים, בחן את מוצגי התביעה וההגנה והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בגין תאונת דרכים אשר ארעה בחודש נובמבר 2016 שכתוצאה ממנה נזוקו רכב המערער והאופנועים א'-ג'.

לטענת המערער זכות קדימה לפי תקנה 64 לתקנות לא קשורה לרכב שנימצא מצד ימין.

עוד קבע בית משפט קמא כי: "לזכות הקדימה של הנוסע בנתיב האמצעי בעת התמזגות עם הנתיב הימני לא היה ולא מאום עם היתנהגותו של הנאשם (המערער) בכביש כפי שתועדה. הנאשם (המערער) החל בעקיפת הג'יפ בסמוך מאוד עד מאוד לנקודת ההתמזגות אך לא השלים עקיפה זו וחלף היתמקדות בנעשה לימינו, היתמקד דוקא בנעשה לשמאלו נצמד לימינו ללא כל סיבה עד שלא שם לב שהוא עתיד להתנגש בג'יפ. במטרה למנוע זאת סטה בחדות לכיוון השני וגרם לתאונה" – עמ' 15 להכרעת הדין.

...

הכרעת הדין של בית משפט קמא מבוססת על ראיות טובות, מנומקת ומפורטת כדבעי, לכן לא מצאתי מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא ואני מחליט לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

לעניין העונש, הגם שלא הוגש ערעור על חומרת העונש סבורני כי העונש שהושת אינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים ושמצדיקה התערבות ערכאת הערעור והוא אף נוטה לקולא – לעניין זה ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (ניתן 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 29.1.09); וע"פ 6681/09 אלחטיב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).

סוף דבר, אני דוחה את הערעור.

המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין העבירות הבאות: אי ציות לתמרור מספר 302 – לפי תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), ביחד עם סעיף 38 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), עבירה של נהיגה רשלנית - לפי סעיף 62 (2) לפקודה ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה ועבירה של היתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף – עבירה לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות.

על כן, ביקש בא כוח המערער לזכות את המערער מהעבירה בה הורשע ולחילופין, להרשיעו על פי תקנה 21 (ג) לתקנות ולבטל את ההרשעה לפי סעיף 62 (2) לפקודה.

למען בחינת טענה זו, אביא להלן את הוראות החוק: סעיף 62 לפקודה קובע: העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין: (1) מפיר הוראה מהוראות פקודה זו; (2) נוהג רכב בדרך קלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המאקסימאלית שנקבעה; (3) הוא שיכור בהיותו נוהג רכב, או בהיותו ממונה על הרכב, בדרך או במקום צבורי; לענין זה, "שיכור" ו"ממונה על הרכב" – כהגדרתם בסעיף 64ב;"

...

בחנתי את הכרעת הדין ולא שוכנעתי כי יש נימוקים כלשהם שיצדיקו התערבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא.

גם מנימוק זה, דין הערעור להידחות.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור על כל חלקיו.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרימת תאונת דרכים שתוצאתה חבלה של ממש, נהיגה בחוסר זהירות ואי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה, עבירות על תקנות 21(ב)(2), 21(ג), ו-64(א)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א -1961, וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961.

ראו ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.5.09) : "אף לו נימצאו מחדלי חקירה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוביל לזיכויו של המערער. הלכה היא, כי אין מוטלת על התביעה החובה להציג את הראיה הטובה ביותר, ודי כי תציג ראיה מספקת. בסופו של יום, שאלת נפקותם של מחדלי חקירה מוכרעת בהתאם לנסיבות המקרה הפרטניות, תוך בחינת השאלה אם יש בתשתית הראייתית אשר הונחה לפתחו של בית-המשפט, כדי לבסס את הרשעת הנאשם בעבירה שיוחסה לו במידה הנדרשת בפלילים..." אם כן, בהיעדר עדות של רוכב האופניים, ומשהנאשם עצמו לא הבחין כלל ברוכב האופניים ולא יכול היה לומר דבר על כיוון הגעתו (מעבר להצעת תרחישים ספקולאטיביים), מצאתי כי ניתן ללמוד על כיוון הגעת רוכב האופניים מהסרטון שתיעד את רגע האימפקט ומעדותו של הבוחן.

...

אין בידי לקבל טענה זו. הבוחן נשאל על אופן קרות התאונה והשיב כי רגע האימפקט מתועד בסרטון וניתן לראות שהפגיעה של האופניים במונית היא פחות או יותר אנכית, הפגיעה הראשונית היא במראה צד ימין של המונית, ובגלל שהמונית המשיכה בפניה, יש סימן פגיעה לכל אורך דופן ימין של המונית (עמ' 8 ש' 10-23).

מסקנתו זו של הבוחן לא נסתרה והיא מקובלת עלי לחלוטין.

לאור האמור, ומששוכנעתי שהנאשם לא נתן זכות קדימה לרוכב האופניים שהגיע ממולו, ושהסיבה לכך נעוצה בנהיגתו בחוסר זהירות, בכך שלא הבחין ברוכב האופניים, למרות שניתן היה להבחין בו ולתת לו זכות קדימה, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.