בהתאם לעובדות כתב האישום נהג הנאשם ביום 2.5.21 רכב מסוג טויוטה ויצא לעקיפה של רכב אחר תוך חציית קו הפרדה רציף.
רכב זה "נעלם" מהסקיצה ת/2 ואין לו כל זכר בה.
חישובים כאלה ואחרים שהציעה המדינה בסיכומיה כדי לחזק את הנטען בכתב האישום, מבוססים על הערכות כלליות של הנאשם ביחס למרחקים ומהירויות ללא כל נתון בדוק של זמן, מה שלא מאפשר בעיני כל מסקנה חד משמעית ובודאי שלא מסקנה המובילה להחלטה שהיא "מעבר לכל ספק סביר".
בע"פ 409/89, רוימי נגד מדינת ישראל, מד (3) 469 – פסק בית המשפט העליון –
"הספק הנו פונקציה של הערכת מכלול הראיות ושל בחינה, אם הוכיחה התביעה את האשמה מעבר לספק סביר...בע"פ 528/76 יש ובית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית... מהנסיבות שהוכחו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק ויש שהנסיבות יוצרות לדעתו תמונה שלמה כל כך עד שבהעדר הסבר משכנע מצד הנאשם, מן הנמנע להגיע למסקנה אחרת זולת זו שאשמת הנאשם הוכחה"
בע"פ 7220/05 , האני נימר נגד מדינת ישראל, (פורסם במאגר נבו) קבע בית המשפט העליון לעניין קיומו של ספק סביר:
"ספק סביר מיתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית. גם כאשר גרסה מרשיעה נימצאת אמינה בעיני בית המשפט, על ביהמ"ש לשקלל בזהירות את משקלן של התמיהות הנותרות, ולבחון האם יש בהן כדי להעלות ספק סביר, או שמא הן מצויות בשוליו של הארוע העברייני, ואינן מטילות ספק בגרעין המהותי המפליל המצוי בתשתית הראייתית שניתן בה אמון."
בפרשה זו כאשר עדות אחת בלבד של שוטר ניצבת מול גירסתו האיתנה של הנאשם, בה לא מצאתי כל סימן לאי אמירת אמת, וכאשר אין מחלוקת כי משאית חצצה בין הנאשם לשוטר עת חזר הנאשם מעקיפה, וכאשר אין חולק כי יציאתו לעקיפה הייתה בקוו קטעים, נוצר בעיני אותו ספק סביר ממנו רשאי להנות הנאשם בהתאם לחוק.
אדגיש כבר בשלב זה, כי לא מצאתי כל אי אמירת אמת מצד השוטר ואין בלבי כל ספק כי הוא מאמין באמת ובתמים כי הנאשם ביצע את העבירה אותה ייחס לו.
אולם, אפשרות של טעות מצד השוטר (כפי שהנאשם עצמו טען בפניו בשטח) היא אפשרות סבירה בנסיבות, וכאשר אפשרות כזו מרחשת בהליך פלילי, וכאשר אין כל תעוד מצולם של הארוע נשוא כתב האישום, חובה בעיני על בית המשפט לזכות את הנאשם מחמת הספק שנותר.
...
רכב זה "נעלם" מהסקיצה ת/2 ואין לו כל זכר בה.
חישובים כאלה ואחרים שהציעה המדינה בסיכומיה כדי לחזק את הנטען בכתב האישום, מבוססים על הערכות כלליות של הנאשם ביחס למרחקים ומהירויות ללא כל נתון בדוק של זמן, מה שלא מאפשר בעיני כל מסקנה חד משמעית ובוודאי שלא מסקנה המובילה להחלטה שהיא "מעבר לכל ספק סביר".
בע"פ 409/89, רוימי נגד מדינת ישראל, מד (3) 469 – פסק בית המשפט העליון –
"הספק הינו פונקציה של הערכת מכלול הראיות ושל בחינה, אם הוכיחה התביעה את האשמה מעבר לספק סביר...בע"פ 528/76 יש ובית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית... מהנסיבות שהוכחו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק ויש שהנסיבות יוצרות לדעתו תמונה שלמה כל כך עד שבהיעדר הסבר משכנע מצד הנאשם, מן הנמנע להגיע למסקנה אחרת זולת זו שאשמת הנאשם הוכחה"
בע"פ 7220/05 , האני נימר נגד מדינת ישראל, (פורסם במאגר נבו) קבע בית המשפט העליון לעניין קיומו של ספק סביר:
"ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית. גם כאשר גרסה מרשיעה נמצאת אמינה בעיני בית המשפט, על ביהמ"ש לשקלל בזהירות את משקלן של התמיהות הנותרות, ולבחון האם יש בהן כדי להעלות ספק סביר, או שמא הן מצויות בשוליו של האירוע העברייני, ואינן מטילות ספק בגרעין המהותי המפליל המצוי בתשתית הראייתית שניתן בה אמון."
בפרשה זו כאשר עדות אחת בלבד של שוטר ניצבת מול גרסתו האיתנה של הנאשם, בה לא מצאתי כל סימן לאי אמירת אמת, וכאשר אין מחלוקת כי משאית חצצה בין הנאשם לשוטר עת חזר הנאשם מעקיפה, וכאשר אין חולק כי יציאתו לעקיפה הייתה בקו קטעים, נוצר בעיני אותו ספק סביר ממנו רשאי ליהנות הנאשם בהתאם לחוק.
בשולי החלטתי בחנתי את השאלה: האם נכון היה להרשיע את הנאשם מכח סעיף 184 בחוק סדר הדין הפלילי בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות בהישען על עובדות אחרות שהוכחו בפני, שכן הנאשם יצא לעקיפת משאית במקום בו לנאשם נתיב נסיעה אחד ואין גדר בטיחות בין הנתיבים , קל וחומר אם יצא לעקיפה כאשר רכב פרטי אחר מבצע עקיפה לפניו אגב כניסה לנתיב הנגדי.
בסופו של יום החלטתי להימנע מהחלטה זו וזאת בשל שתי סיבות נפרדות:
הראשונה, הגעתי למסקנה לפיה לא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירה זו, שכן הנאשם לא הוזהר במהלך משפטו מפני הרשעה בעבירה זו (הנאשם לא היה מיוצג) והתובע לא ביקש הרשעה בעבירה אחרת במהלך סיכומיו.
מכל המתואר לעיל, וכאמור בפתח הכרעת הדין, החלטתי לזכות את הנאשם וזאת מחמת הספק.
