זיכוי מחמת הספק בעבירות תעבורה חמורות

האישום כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו שתי עבירות : עבירה של נהיגה עם רשיון נהיגה שאינו תקף לסוג הרכב בנגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") ועבירה של נהיגה כשתוקף רישיון הנהיגה פקע בנגוד לסעיף 10(א) לפקודה.

..המסלול המותווה על ידי כאן יש בו הדגשים נוספים: לשיטתי, השאלה המכרעת איננה האם יש בכוחה של הראיה שלא נאספה כדי להקים ספק סביר באשמתו של המערער, אלא האם עוצמת המחדל שבאי-אסיפתה חמור עד כדי כך שניתן לומר שנתקפחה זכותו החוקתית של המערער למשפט הוגן כדי כך שיש הצדקה לזיכויו (זהו פן נוסף של ה-"הגנה מן הצדק").

בתת"ע (ת"א) 9536-01-14 מדינת ישראל נ' יצחקי, לא פורסם (מיום 30.6.14) נקבע, כי במקרה בו מול גרסת השוטר קיימת גרסה סדורה ומכחישה נחרצות את ביצוע העבירה מן הרגע הראשון וכאשר היה שוטר נוסף ברכב שלא הגיש מיזכר ולא העיד, יש לזכות את הנאשמת מחמת הספק, וכדברי כב' השופא האוזרמן: "אני רואה בהיעדר רישום מיזכר ע"י השוטר הנוסף, ובאי התייצבותו בביהמ"ש במקרה זה, פגיעה בהוגנות ההליך, מאחר והנאשמת כופרת מהרגע הראשון בבצוע העבירה עוד בתגובתה שנרשמה מפיה בדו"ח, ומאחר ועד התביעה מס' 1 טרח במיוחד לציין כאמור בנסיבות שנרשמו על ידו בדו"ח כי השוטר הנוסף, ישב יחד עמו בניידת, והבחין אף הוא לטענתו בבצוע העבירה ע"י הנאשמת.

...

כאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי חרף הראיות שנאספו, ואשר מצביעות לכאורה על אשמת הנאשם, קיימת עדיין אפשרות כי הראיה שלא נאספה היתה מעלה ספק סביר באשמתו – או אז הדין הוא שיש להורות על זיכוי מחמת הספק .

סיכומו של דבר, בהעדר התייחסות של השוטר הנוסף, ובהעדר התייצבות שלו בביהמ"ש, נשללה מהנאשמת זכותה לחקור את השוטר הנוסף אם בחקירה נגדית ואם כעד הגנה מטעמה.

לסיכום, הנאשם לא יוכל להבנות ממחדלה של המאשימה שעה שהוצגה על ידי השוטר שהעיד גרסה שיש בה כדי להביא להרשעתו, ללא שמסר גרסה נגדית משלו.

לאור האמור אינני מקבלת טענת הנאשם כי בשל מחדלי המאשימה יש לזכותו ולו מחמת הספק ואני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

לאחר ששמעתי את פרשת התביעה ואת פרשת ההגנה, מצאתי לזכות את המבקש מחמת הספק, שכן מצאתי כי לא הוכח בפני מעל לכל ספק סביר כי המבקש אכן ניצפה על ידי השוטר כשהוא נוהג ברכב קודם שנעצר במקום.

ואולם הבוחר להשפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו: אם יזוכה תוך קביעה שלא עבר עבירה - כגון אם יתברר כי המעשה לא היוה עבירה, או שהנאשם לא היה מי שביצע את העבירה והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או ביראוקראטית - כי אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות הגנתו.

אמת-מידה זו מתיישבת עם תכליתו של סעיף 80 לחוק".ו ברע"פ 4121/09, שגיא נ' מדינת ישראל, סקר בית המשפט העליון את ההלכה הנוהגת באשר להטלת הוצאות הגנת נאשם על המדינה, בהקשר להליך בבית המשפט לתעבורה וקבע כך: "מנוסח סעיף 80 לחוק העונשין עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפצוי. העילה האחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השניה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" .

המחוקק הביע דעתו באופן ברור כי ללא קשר לשאלת האשמה בתיק העקרי, כאשר מוגש כתב אישום בעבירה חמורה ומסכנת ציבור של נהיגה בשיכרות, בהתקיימם של ראיות לכאורה ומסוכנות, בסמכות קצין המישטרה לפסול את רישיון הנהיגה של הנהג, כאמצעי מניעה על מנת למנוע סכנה מהציבור.

...

אני סבור כי האינטרס הציבורי של מניעת מסוכנות וחקר האמת מחפים וגוברים במקרה זה על הפגיעה במבקש.

ראוי להביא עוד מדברי בית המשפט העליון בפרשת שגיא: "בסיכומו של דבר, חשוב לחזור ולהדגיש כי סעיף 80 נוקט בנוסח כי בית המשפט "רשאי" לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ראו דברי בית המשפט העליון על החומרה שבנהיגה בזמן פסילה: רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' מוראד אבו-לבן (8.5.07): "נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בבצוע מעשה כזה מסכן הנהג שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור- נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זילזול בצוים של בית המשפט; הוא מוכיח כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב". רע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל(26.5.05): "נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רישיון טומנת בחובה סיכונים רבים לביטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל. יתר על כן, ולא פחות מכך, היא משקפת היתייחסות של ביזוי החוק וצוי בית המשפט". רע"פ 1211/12 אברהם ישראלי נ' מדינת ישראל (15.2.12):  "עבירות נהיגה בפסילה ללא ביטוח וללא רישיון, יש בהן לא רק דופי פלילי אלא אף מוסרי כפול: הסיכון המובהק לעוברי דרך (וגם לנוהג עצמו) וזו עיקר וכן קשיים במימוש פיצויים בעקבות תאונות דרכים אם אלו יקרו חלילה בעת נהיגה כזו...". מידת הפגיעה בערכים המוגנים אינה ברף מאוד גבוה בשים לב שהארוע הסתיים ללא נפגעים בגוף או ברכוש, בשים לב שהנאשם נהג ברכב לאחר שהוכשר לנהיגה ובהיעדר עבירות נילוות של בריונות כביש.

כאמור בעיניינו של הנאשם, מחדלי החקירה הובילו לזיכויו מחמת הספק בעבירה לפי סעיף 66.

...

אני סבורה שבנסיבות אלו, יש סיכוי של ממש לשיקומו של הנאשם בכל הנוגע להיבט התעבורתי, ויש יסוד לציפייה כי הנאשם, לאחר שחרורו, ולאחר שיסיים לרצות את עונש הפסילה שיוטל עליו בתיק זה, יפעל לחדש את רישיונו כדין, וישוב לאחוז בהגה כחוק.

שם מצא בית המשפט העליון להתערב במידה מסוימת בעונש, זאת בשל מחדלי החקירה.

עונשו של הנאשם סיכומו של דבר, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 7 חודשי מאסר בפועל.

אני מורה על הפעלת מאסר מותנה בן  8 חודשים כפי שהוטל על הנאשם בתיק 13191-11-18 בבית משפט לתעבורה בבאר שבע ביום  3.1.19 וזאת באופן ש- 4 חודשים ירוצו במצטבר  למאסר שהוטל בתיק זה ו- 4 חודשים ירוצו בחופף.

ביום 16.3.16, נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש (רע"פ 1892/16; השופט ג'ובראן) ואשר עסקה, כלשון ההחלטה, במשך הזמן שחלף בין הארוע לבין פתיחת ההליכים בעיניינו, כמו גם בחומרת העונש שהושת עליו.

בבקשה נטען, בין היתר, כי בית המשפט היתעלם מטענות האליבי שהוצגו ומסתירות בראיות ובעדי התביעה, אשר היה ביכולתן, לשיטתו, לזכותו מחמת הספק.

בבקשתו לעיכוב ביצוע, הציג המבקש את נסיבותיו האישיות: צעיר בן 29 בלא עבר פלילי או תעבורתי מכביד, שלא נשקפת ממנו כל מסוכנות; נטען כי מדובר בעבירת תעבורה מסוג העלול לקרות לכל אדם מן הישוב; כי שתי ערכאות קבעו שבעת קרות התאונה לא ידע המבקש שפגע בהולך רגל; וכי העבירה בוצעה לפני כשש שנים, בהיותו בן 23.

...

איני נעתר איפוא לבקשה והמבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום ה', כ"א באדר ב' תשע"ו (31.3.16), בבית סוהר הדרים עד השעה 10:00 וכמובן בידו להביא עמו כל תיעוד רפואי.

בפני בקשת הנאשם לפסיקת הוצאות בסך של 10,000 ש"ח, בעקבות זיכויו - מחמת הספק - מהעבירה שיוחסה לו – אי מתן זכות קדימה להולכת רגל אשר עמדה בסמוך למעבר חצייה וניכר היה כי בכוונתה לחצות את הכביש, בנגוד לתקנה 67 (א1) לתקנות התעבורה.

הרף שנקבע בפסיקה ביחס למבחן זה הוא מחמיר, במובן זה שיידרש להוכיח כי מדובר במצבים חריגים במיוחד שכתב האישום הוגש ללא בסיס, כלומר בשל זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה או אי-סבירות מהותית ובולטת; ומטבע הדברים, ניתן לצפות כי הנסיבות החמורות שעליהן נסבה עילה זו אינן צפויות להיות שכיחות (ע"פ 1042/13 עובדיה קקון נ' מדינת ישראל (נבו 25.06.2014), פסקה 11).

...

בהקשר זה יצוין, כי מדובר בזיכוי מחמת הספק, לאחר שהתרשמתי לחיוב מעדותם של השוטרים בפני, ושוכנעתי כי היא משקפת את העובדות כפי שראו אותן השוטרים בעת ביצוע האכיפה; והגם שלא מצאתי כל דופי בעדות השוטרים, סברתי כי העבירה לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר מהראיות שהובאו בפני, ולכן הוריתי על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

שלישית, בעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם - אינני סבורה כי מתקיימות נסיבות כאלה המצדיקות להיעתר לבקשה; וגם הטענות לעוגמת הנפש ושהמבקש הגיע מהמרכז, אין בהן כדי להצדיק פסיקת פיצוי לנאשם.

בכלל נסיבות אלה, הבקשה נדחית.