זיכוי מהחזקת סכין בבית משפט בשל העדר כוונה פלילית

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"פ 52019-11-20 מדינת ישראל נ' שעבי בפני כבוד השופט **** פיש המאשימה מדינת ישראל הנאשמים 1. רביע שעבי 2. פאדי שעבי בשם המאשימה: עו"ד יאיר גויכמן בשם הנאשמים: עו"ד ענאן עליאן גזר דין

· ת"פ 54980-11-13 מדינת ישראל נ' רביע שיח חליל (4.12.2014); נאשם שהורשע בעבירות חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין ושיבוש מהלכי משפט לאחר שדקר את המתלונן דקירות מרובות, בין היתר בחזה ובגפיים, שגרמו לו לחזה אוויר, המטומה ותמט בלב ודימום בבית החזה.

נוכח העידר עבר פלילי וגילם הצעיר, המדינה ביקשה שיוטל על הנאשמים עונש המצוי ברף האמצעי-תחתון של המיתחם לצד מאסר מותנה, קנס ופצוי למתלונן.

לגבי נאשם 2 נטען כי התנהלו מספר ישיבות הוכחות לרבות העדת המתלונן, אולם יש לזקוף לזכותו הודאתו טרם מוצו ההוכחות.

...

נאשם 1 הוא אשר הסתכסך עם המתלונן והזעיק למקום את נאשם 2 ודקר את המתלונן מספר רב של פעמים; בעוד נאשם 2 השתתף בתקיפה, רדף אחרי המתלונן ובסופו של דבר הוא זה שתפס אותו, הכה אותו ודקר אותו באמצעות סכין.

מתוך נסיבות המקרה ומדיניות הענישה, הגעתי למסקנה שמתחם הענישה ההולם נמצא בין 3 – 6 שנות מאסר בפועל.

בחינה זו צריכה להעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דוקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהיתחשב בתוצאה המחויבת מקבלת ההגנה, שהנה זיכויו של הנאשם" כאמור, במקרה זה דובר בארבע החלטות שנתנו בבית-המשפט השלום ושנדונו במאוחד ואלו הם:     לעניין המקרה הראשון של  מנשה יוסף, דובר על החזקת סכין מחוץ לבית.

בית-המשפט קבע, כי הנאשם אינו ראוי לחסות בצילה של ההגנה: "טענתו החילופית של הנאשם הייתה הגנה של זוטי דברים. האמת היא שעד לעיון בחומר הראיות הייתה נטייתי לקבל טענה זו, שכן סברתי שאין הצדקה להעמיד את הנאשם לדין בגין תקיפה פעוטה זו, שנעשתה במהלך הפגנה סוערת, ומתוך  כוונה להצביע על  המתלונן - כפי שנטען בכתב האישום. סעיף 34יז לחוק העונשין מעניק לבית המשפט את הסמכות לזכות נאשם שעבר עבירה מן הבחינה הפורמאלית בשל העידר עניין לציבור בהרשעתו, וזאת כאשר מעשהו של הנאשם הנו קל ערך, איננו מגיע לסף התחתון של אנטי-חברתיות ושליליות האופייניים לעבירה שביצע, ואין היא מהוה מידה מינימאלית של סכנה לציבור או לערך חברתי מוגן...זאת ועוד: בע"פ 4148/96 מ"י נגד גנות...הבהיר כב' השופט א. גולדברג את "קו התפר" שבין המישור הפלילי והמישור המשמעתי, הנוגע לשאלה מתי יועמד שוטר לדין משמעתי בגין מעשה לא חוקי שביצע, ומתי ניתן להסתפק בדין משמעתי.

...

החלטתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב-האישום נוכח תחולתה של הגנת "זוטי דברים". כתב-האישום: הנאשם הודה בעובדות כתב-האישום הבאות, שאמנם מציגות השתלשלות עניינים מסוימת, אך יובהר כבר עתה, כי הסכמת המאשימה היא שהעבירה שיוחסה לו – היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, מתייחסת אך ורק לעובדה מספר 3, כלומר: "בנסיבות אלו, ניגש הנאשם לחדר השינה בבית, נטל מתיקה של המתלוננת את כרטיס האשראי שלה, הכניסו לתוך תנור חימום פועל, והכרטיס נהרס" (ראו: הסכמת המאשימה בעמוד 5 שורה 12: "אני מבהירה שההיזק לרכוש מתייחס רק לכרטיס האשראי שהוכנס לתנור החימום").

 בית-המשפט קבע כי במסגרת הדיון בהגנה יש לשקול את השיקולים הבאים: "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות העניין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי...הרי שהדגש לעניין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של "העדר ענין לציבור". כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.

יחד עם זאת, קיומו או העדרו של עבר פלילי הוא רק נתון אחד, שאותו יש לשקול במכלול השיקולים הנסיבתיים, ואין לומר כי קיים כלל שלפיו דמו של בעל עבר פלילי "מותר" רק משום עברו, ואם המעשה, כשלעצמו, הינו מעשה קל ערך, החוסה, תחת הגנת זוטי דברים, אזי חלילה לנו אם נגמיש את מערך השיקולים הנוגעים לבעלי עבר פלילי רק מטעם זה, ואין להגיע למסקנה כי ביחס לאלו ניתן להגיש כל כתב-אישום גם אם עובדותיו קלות ערך.

אני סבור, כי התשובה לשאלה זו בשלילה.

תוצאה: לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מכתב-האישום מחמת קיומה של הגנת זוטי הדברים.

בית-משפט קמא פירט את טענות העוררת לפניו, על-פיהן הסיכוי להרשעת האח הנו אפסי בשל העידר ראיה להחלפת פיה במכשיר הינשוף.

בנוסף לכך, ציין בית-משפט קמא כי בשנים 13'-03' יש לאחיה של העוררת 7 הרשעות-קודמות בעבירות שונות הכוללות סחר בסמים, החזקת סכין, חבלה במזיד לרכב, נשיאת נשק שלא כדין, נהיגה בזמן פסילה, איומים, וההרשעה האחרונה מ-13' הנה הרשעה בעבירה של נסיון רצח ונשיאת והחזקת נשק שבעקבותיה ריצה אחיה של העוררת מאסר בפועל של 6 שנים.

בית-משפט קמא הפנה להוראות פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת מעצר וחיפוש"), בכל הנוגע לתפיסת חפץ שנעברה בו עבירה (סעיף 32 לפקודה), ובכל הנוגע לאפשרות לחלט את החפץ שנתפס, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ, הוא בעל החפץ (סעיף 39 לפקודה).

ב"כ העוררת הפנה לפסיקה, ממנה טען כי ניתן להסיק שדי באי-החלפת פיה כדי לזכות את הנאשם, ומעבר לאי-החלפת פיה, טען גם כי התוצאה הסופית המופיעה בפלט המודפס לא נבדק אם היא זהה לתוצאה שהופיעה על צג המכשיר, וגם לא צוין באיזה מכשיר ינשוף בוצעה הבדיקה, כשהכוונה למס' הסידורי הספציפי של המכשיר שבו נעשה שימוש.

בנסיבות אלה, נטען בתגובת המשיבה לבקשה להחזרת תפוס, שהוגשה בבית-משפט קמא, כי החזרת הרכב עשויה להביא להישנות העבירות ולסכון משתמשי הדרך, זאת בנוסף להצהרה על כוונתה לבקש חילוט לפי סעיף 39 לפקודת מעצר וחיפוש.

...

לאור האמור לעיל, הערר נדחה.

התלוותו של הנאשם לחוקרת לצורך תפיסת הסכין ותפיסתה תועדו בסירטון שצולם בידי החוקרת, הגב' נחאס והוגש במעמד עדותה (הוגש וסומן ת/11) אחר צפיית בית המשפט בסירטון.

לא למותר לציין, כי הנאשם מודע היה לזכותו שלא להשיב ושמר על זכות השתיקה בחלקים אחרים בחקירה (למשל ש' 47-48, ש' 52-53 לת/10), מכל מקום, כאמור, חלקים אלו נפסלו כראיה, למען הזהירות, בהיעדר אזהרת הנאשם.

ככל והיה מסרב, הרי שניתן היה להחזיק ברכבו במיגרש החניה, שכן הרכב היה מעוכב, ולהמתין לקבלת צו בית המשפט לצורך עריכת החיפוש.

בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית בע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ. התובע הצבאי (פורסם בנבו, ניתן ביום 4.5.06): "הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוואנטית - קבילה במשפט. עם זאת, בהתאם לדוקטרינה האמורה לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים, אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה. מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוואנטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא.

באשר לכך ובהתאם לת/9 בשעה 14:49, הודע לנאשם דבר החשד הנוסף המיוחס לו "החזקת סכין, בכך שבתאריך 15.6.20 במהלך חקירה שלך מסרת כי יש ברכב השייך לך סכין וזה בנגוד לחוק". במסגרת זו, הבין הנאשם את החשדות נגדו, ויתר על זכותו להתייעץ עם עורך דין לפני החקירה, אחר שהוזהר כדין והובאה לידיעתו זכות השתיקה, ושב על הודאתו בדבר החזקת סכין ברכבו, כמו גם בדבר כוונתו להשתמש בסכין; "ת. הסכין הזו כבר כימעט שנה אצלי ברכב אני שכחתי שיש לי סכין ברכב , כאשר עכשיו אמרת לי על הסכין נזכרתי שיש סכין ברכב איתי ואמרתי לך למה שכחתי את זה, כי יש לי סכין נוספת מתקבעת ואני כל הזמן תמיד לאן שאני הולך יש איתי סכין.

למעשה, אף באם איווכח, כי נידרש היה חידוש אזהרה כבר במהלך חקירת הנאשם בת/10 ואפילו נפסלה הודיית הנאשם בעבירה על פי ת/10 בהיעדר חידוש האזהרה, הרי כי הוכחה קבילות הודיית הנאשם בת/9 בכל הנוגע להחזקת סכין דרך קבע, שלא למטרה חוקית, הודיה אשר הוכח לפניי ולפנים, כי נימסרה באופן חופשי ומרצון, לרבות ביחס לתכלית החזקת הסכין בידי הנאשם ולא למטרה חוקית.

...

בהמשך נקבע באותו עניין, "אם כך, שילוב מאפייני השימוש ברכב עם ספונטניות החיפוש ללא צו בנסיבות אלו, מביא למסקנה שדרישת "שני עדים שאינם שוטרים" עלולה לסכל את מטרת החיפוש.

על אף כל האמור לעיל, איני יכולה להתעלם מכך כי ניכר שסעיף 71 לחסד"פ (סמכויות אכיפה- מעצרים), נועד לנסיבות שונות מאלו אשר במקרה זה. דומה בעיני כי ניתן לקבוע כי ייעודו של סעיף 71, כעולה גם מן האמור בע"פ מולקונדוב, הינו במקרה בו מעוכב הרכב בצד הדרך ולא במגרש החניה של תחנת המשטרה.

סוף דבר לאור כל האמור, נחה דעתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירת החזקת אגרופן או סכין שלא כדין- עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 49203-09-20 מדינת ישראל נ' תמימי לפני כבוד השופט דוד שאול גבאי ריכטר בעיניין: המאשימה מדינת ישראל ע"י ב"כ מר פנחס סרי לוי, מתמחה מטעם תביעות ירושלים הנאשם עדנאן תמימי ע"י ב"כ עוה"ד מדחת דיבה גזר דין

הנאשם שלל כי החזיק בסכין.

הוא עתר להטלת מאסר בפועל של 7 חודשים נוכח העדר כשירות הנאשם לבצע עבודות שירות, ובנוסף ביקש להטיל עליו מאסר מותנה, פיצוי והתחייבות.

יחד עם זאת, מעובדות כתב האישום עולה, כי החתך לא נגרם מפעולה מכוונת של הנאשם אלא ממשיכת ידו של אחיו בעת ההתקוטטות ביניהם, דבר המקהה במידת מה את חומרת הארוע.

לזכותו הודאתו והעדר עבר פלילי וכן מצבו הרפואי הקשה, שלגביו הוגשו אסמכתות.

...

הנאשם שגה שגיאה גדולה כאשר הכניס לאירוע סכין, שבסופו של דבר פצע את אחיו פציעה לא פשוטה שאך בנס לא הסתיימה באופן גרוע יותר.

המיקום במתחם והחריגה ממנו מטעמים של צדק אני סבור שהעונש הראוי בנסיבות המקרה צריך להיות מאסר בעבודות שירות, בהתאם לעקרון ההלימה.

גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור הנאשם בתוך שנתיים מהיום כל עבירת אלימות מסוג פשע; 3 חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור הנאשם בתוך שנתיים מהיום כל עבירת אלימות מסוג עוון כולל איומים; פיצוי למתלונן ע"ת 1 בסך 2,000 ₪ .