עוד היתייחס בית המשפט לכך שבכתב האישום המתוקן יוחסה למערער עבירה של שימוש ללא היתר במבנה שניבנה בסטייה מהיתר, ולפיכך, אף שברור שלמבנה כולו אין היתר, כך שמדובר בשימוש ללא היתר במבנה שניבנה ללא היתר ולא בסטייה מהיתר, הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירה המקילה יותר שיוחסה לו בפרק הוראות החיקוק בכתב האישום המתוקן – בשימוש במבנה שניבנה בסטייה מהיתר.
לגבי הכרעת הדין – מטבע הדברים, העירעור מתייחס להכרעת הדין השנייה בלבד, לא להרשעתו החלקית של המערער בהכרעת הדין הראשונה, ולא לסעיפים בהם הורשע במסגרת העירעור הקודם – אשר המערער חזר בו מטענותיו לגביהם בפתח טיעוניו בעירעור הנוכחי.
בית המשפט היתייחס גם לראיות שהמערער יכול היה להביא ולא הביא, ולראיות שהובאו ואינן תואמות את המבנה הנידון, וקבע כי "כללו של דבר, בית המשפט אינו יכול לסבור שהיתר 21132 מכשיר את הבינוי מושא ההליך דנן – לא בכלל ולא קומה 2 בפרט". מבחינה זו אין הבדל בין קומה 2, לגביה הורשע המערער בהכרעת הדין הראשונה, לבין הקומות האחרות, בהן מתגוררים בני מישפחה אחרים, לגביהן זיכה בית המשפט את המערער בהכרעת הדין הראשונה מן הטעם שאין ראיה כי המערער עצמו ביצע את עבודות הבנייה או את השמוש.
...
בית-משפט קמא קבע כי לבנייה הנדונה אין היתר בנייה, זאת בהתבסס על עדותו של המפקח יוסי מרום, וכן על האמור בהכרעת הדין הראשונה בעניין זה. לדבריו "כבר בראשית עדותו בדיון האחרון טען הנאשם כי ההיתר לקומת הקרקע הוא זה אשר מתועד במוצגים נ/1-נ/6 - תיק היתר 82/725. בסעיף 20 להכרעת הדין מיום 21.10.2020 דנתי בפריט אישום א(1)(2). עיקרו של הדיון, מסעיף 20(ב) ואילך, התייחס לטענת קיומו של היתר לבינוי (היתר 21132 על בסיס תיק היתר 82/725). כלל המוצגים והעדויות נותחו והוצגו קשיים רבים מאוד המפריכים כל סיכוי (ובמשמע: כל ספק סביר לטובת הנאשם) שההיתר האמור מכשיר את הבינוי מושא ההליך; המסקנה התייחסה בפירוש לכך שההיתר לא מתייחס לאיזה מחלקי הבינוי ולא רק בעניין קומה 2 (הקומה שמעל קומת הקרקע). אין צורך לחזור על האמור שם. ההנמקות בהכרעת הדין מיום 21.10.2020 תקפות גם כעת ומלמדות כי לבינוי מושא דיוננו אין היתר".
לגבי המרפסת, התייחס בית-משפט קמא בהכרעת הדין השנייה לכך שכתב האישום מייחס למערער בנייה ללא היתר, ולכך שהוכח כי לא היה היתר לבניית המרפסת, אך מועד הבנייה אינו ידוע ואפשר שעבירת הבנייה התיישנה, ולפיכך הרשיע את המערער בעבירת שימוש ולא בעבירת בנייה.
בסופו של דבר בית המשפט הרשיע בעבירה שצוינה בכתב האישום, לפי סעיף 204(ב) לחוק ובהתאם לכך גם גזר את דינו של המערער.
אשר לטענה בדבר תחולתו של "חוק החנינה" על המבנה – מקובלת עליי קביעת בית המשפט בסעיף 9 להכרעת הדין השנייה, לפיה לא מדובר בבינוי שהיה קיים ושמיש לפני המועד הקובע לעניינו של "חוק החנינה", 5.6.1967.
נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור באשר להרשעתו של המערער להידחות.
