כב' השופט עמית תיאר תופעה זו בצורה חדה וברורה:
"המסוכנות של פעם שינתה את פניה ולפנינו מסוכנות מסוג חדש. האנטרנט אינו מרחב וירטואלי-סטרילי כלל וכלל. האנטרנט חודר לחיים האמתיים, ומציב סכנות של ממש בתחומים ובדרכים לא שיערו ראשונים. מעשים מגונים של פעם, שהיו כרוכים במגע פיזי עם נפגע העבירה, נתחלפו להם בסוגים שונים של מעשים בשלט-רחוק. החסות של האנונימיות הלכאורית והריחוק מהיושב בצידו השני של המחשב, משחררים חסמים ועכבות, ואנשים נורמאטיביים כלפי חוץ, שולחים ידם במעשים שלא היו מעיזים לעשות בעולם שמחוץ למרחב האינטרנטי... כפה אדומה כבר אינה מסתובבת ביער שורץ זאבים, היא משוטטת במרחב האינטרנטי, שם אורבים לה ציידים וטורפים מסוג אחר. בעבר, יכול היה ההורה לשמור על ילדו שלא יסתובב במקומות מסוכנים או בשעות מסוכנות. לא כך ההורה של היום, המתקשה להגן על ילדיו מהסיבה הפשוטה שהסכנה אורבת לקטין בחדרו-שלו, מאחורי הדלת הסגורה. אלו הסכנות החדשות, והמשפט צריך איפוא להתאים עצמו להיתמודד עם תת-התרבות העבריינית של הרשת."
(בש"פ 2065/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (22.3.2013) (להלן: "עניין בש"פ פלוני")).
בית המשפט העליון הדגיש את הצורך בהחמרת מדיניות הענישה בגין עבירות מין, במיוחד כשמדובר בפגיעה בקטינים, וציין אך לאחרונה כי "חלה תמורה במדיניות הענישה בעבירות מין בשנים האחרונות, כך שהמדיניות הנוהגת כיום מחמירה מזו שנהגה בעבר, בייחוד במקרים שבהם נפגע העבירה הוא קטין... על כן, יש לבחון את טענות הצדדים לעניין העונש בראי מגמה זו" (ע"פ 766/21 חליל רביעה נ' מדינת ישראל, פיסקה 41 (23.2.2023) והאסמכתאות שם).
יחד עם זאת, דרושה מידה לא מבוטלת של ציניות על מנת לטעון כי העובדה שהקטינה לא העידה בסופו של יום, לאור החלטת בית המשפט ובנגוד להתנגדותו הנחרצת של הנאשם, צריכה לשמש לזכותו.
...
בהתאם לעקרון ההלימה המנחֶה, בהתחשב במידת אשמו של הנאשם, בחומרת מעשיו בנסיבותיהם, בערכים המוגנים שנפגעו ובמידת הפגיעה הגבוהה בהם, בפסיקה הנהוגה, ותוך מתן דגש על מידת הנזק שנגרם לקטינה - אני קובע כי מתחם הענישה במקרה זה נע בין מאסר למשך 20 חודשים ועד ל-60 חודשים, לצד מאסר מותנה ופיצוי.
בנסיבות אלה, כאשר לא ניתן משקל לחובת הנאשם בשל הנתונים כאמור, ולאור סוג העונש שיש להטיל עליו, לא ראיתי לנכון להיעתר לבקשת ב"כ הנאשם לקבלת הערכת מסוכנות בעניינו (ראו לעניין זה, רע"פ 5606/19 פלוני נ' מדינת ישראל (5.9.2019)).
עוד נקבע, כי מצוקה כלכלית של המורשע או של משפחתו, אינה מהווה שיקול בעת קביעת פיצוי לנפגע עבירה במסגרת הליך פלילי (ע"פ 990/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 47 (30.11.2022)).
לפיכך, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
מאסר למשך 40 חודשים.