זהות חייבים שהסדירו כופר מידע עליהם

גם סעיף 5(3)לתקנות להסדרת הפיקוח על כלבים קובע: "בעליו של כלב מסוכן או מחזיקו לא יתיר את יציאתו של הכלב מחצרים או את המצאותו של הכלב ברשות הרבים אלא אם כן: פיו של הכלב חסום בזמם".(הדגשה שלי- א.ב).

הנתבע טען בעדותו כי זו אחת הסיבות בעטיה חשש כי התובעת תדווח על הארוע ועל כן, כביכול, לא כפר במהלך השיחה באשם שיוחס לו. (פרוטוקול, עמ' 83).

מתברר, איפוא, כי הנתבע אף הסתיר מהתובעת מידע הכרחי עליו היה חייב לדיווח.

איני סבורה כי "היתגרות של הניזוק בכלב" כמשמעה בפקודה הנזיקין, מכוונת לפרשנות הסובייקטיבית של הכלב המזיק, אלא מכוונת להיתגרות אובייקטיבית של הניזוק כלפי הכלב, בה ניתן להבחין ואותה ניתן לזהות כהתגרות.

...

סיכום ביניים: לאור המקובץ לעיל, ולאחר שבחנתי את משקלן המצטבר של הראיות, סבורתני כי התובעת הרימה את נטל השכנוע הרובץ לפתחה והוכיחה את עצם קרות אירוע הנשיכה במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 25%.

לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות, נתתי דעתי לנסיבות פציעתה של התובעת, לנכות הרפואית שנקבעה לה על ידי מומחה בית המשפט, לצלקות שנותרו, להיקף הטיפול הרפואי, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על סך של 30,000 ₪.

העותר, בעלים של חברה לחיפושי נפט וגז טבעי, שמושבה בארה"ב, פנה למשיבה ביום 13.8.18, באמצעות בא כוחו, בבקשה לקבלת: "הזהויות של הגורמים המייבאים בהווה ובעבר של גופרית מקזחסטן, וזאת משנת 2008 ועד 2017 (וזאת לצורך מחקר שאני עושה). באופן ספציפי אני רוצה לקבל מידע לגבי הדברים הבאים: 1. שמות החברות שייבאו גופרית מקזחסטן משנת 2017-2008. 2. אחוז הגופרית שייבאו החברות הנ"ל מסך הגופרית שהובאה מקזחסטן באותה שנה. 3. ככל שאפשר את הזהות של הגורמים מקזחסטן שמכרו את הגופרית למייבאים הנ"ל" (נספח 1 לעתירה).

לשונה של הוראת סעיף 231א2 – "לא יגלה אדם" - היא ברורה, וגם העותר לא כפר בכך שמדובר בהוראת סודיות.

בעיניין בנק ישראל דן בית המשפט בשאלת היחס בין הוראת סודיות הקבועה בחוק כלשהוא לבין הוראת סעיף 17לחוק חופש המידע, אשר מסמיך את בית המשפט להורות על גילוי מידע גם אם חלה עליו הוראת סעיף 9 לחוק.

כך, בדברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע, התשנ"ז-1997 (ה"ח 2630) נאמר ביחס לסעיף 9(א)(6) להצעת החוק, שהוא הסעיף המקביל כיום לסעיף 9(א)(4) ועוסק ב"מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין", כי "במדינת ישראל קיימים חיקוקים רבים המעניקים חיסיון לסוגי מידע מסוימים. כדי לא לפגוע בחובת סודיות על פי דין, אין לחייב את הרשות הציבורית למסור מידע שאין לגלותו על פי חיקוק אחר" (שם, בעמ' 404).

(2) המידע נידרש לרשות המכס או לרשות מוסמכת לשם ביצוע פקודה זו או ביצועו של חוק אחר המסדיר ייבוא או ייצוא של טובין או פקוח על טובין מיובאים או מיוצאים, או התקנות לפיהם, במקרה ובמידה שנידרש; בפיסקה זו, "רשות מוסמכת" – כהגדרתה בסעיף 2ב(א) לפקודת הייבוא והייצוא; (3) נידרש לגלותה בהליך משפטי לפי פקודה זו או חוק מסים כמשמעותו בחוק לתיקון דיני מסים (חילופי ידיעות בין רשויות המס), התשכ"ז-1967; (4) המידע הוא כמפורט בסעיף 384א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, או בתקנות לפיו, ובילבד שמידע כאמור יימסר למוסד לביטוח לאומי ושמידע זה נידרש לתכליות האמורות באותו סעיף, ובמידה שנידרש".

...

בסופו של דבר בחר בית המשפט שלא להכריע סופית בשאלה האמורה: " האם ניתן אפוא לומר באופן גורף, כי הוראות חוק חופש המידע נסוגות תמיד מפני הוראת סודיות, כך שלבית המשפט אין סמכות להורות על גילוי מידע לגביו חלה חובת סודיות, במסגרת הליך לפי חוק חופש המידע?

למעלה מן הצורך אוסיף ואעיר, כי אף אם הייתי סבור כי מכוח סעיף 17 לחוק חופש המידע רשאי בית המשפט להתיר את גילוי המידע המבוקש על ידי העותר, הרי שסבורני כי לא ניתן לקבוע כי יש עניין ציבורי בגילוי המידע אשר גובר על הטעם לדחיית הבקשה.

אשר על כן, העתירה נדחית, מבלי שאדרש לנימוק השני של המשיבה שעניינו זכותם של יבואני הגופרית לפרטיות.

המחלוקת בעיניין הדין החל בסוגיית חופש המידע והערה לעניין הסמכות העניינית קודם שנבוא לדיון והכרעה בשאלות השנויות שנותרו במחלוקת, יש לציין שבמישור העקרוני נחלקו הצדדים בתשובה לשאלה מהו הדין החל על בירור הבקשה לקבלת מידע ועל ההכרעה בעתירות נגד החלטת המשיבים בעיניין זה (וזאת בנפרד מהדין החל על חפירות ארכיאולוגיות באיזור – שעליו עמדנו בקצרה לעיל).

המשיבים טענו מנגד שאין רשימה מוסדרת שכזו ולצורך הכנת הרשימה יש צורך בעיבוד מידע שאין מקום לחייבו.

זאת כעניין של הסתמכות על המצב הקיים (ראו והשוו עע"ם 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המיסים, פ"ד סג(1) 284 (2008) פס' ה' לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז); פס' 65 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל) (להלן – עניין הסדרי הכופר); עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, בפס' 42 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל (19.5.2009)).

ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, יש להמשיך ולבחון האם ניתנה הסכמה למסירת מידע זה. אם התשובה לשאלה השנייה היא שלא ניתנה הסכמה למסירת מידע כאמור, אזי יש להמשיך ולבחון האם בהתאם לאיזונים הקבועים בחוק חופש המידע יש מקום למסור מידע זה על אף הפגיעה בפרטיות הכרוכה בו. השאלה הראשונה היא אם המידע המבוקש – זהות החופרים – מהוה "פגיעה בפרטיות". התשובה לשאלה זו בנסיבות המקרה אינה פשוטה.

...

אכן, ברמה העקרונית מקובלת עלי טענת המשיבים שעליהם להגן על מידע הנוגע לממצאי החפירות הנמצא בידם על מנת לאפשר לחוקר ליהנות מפרי עמלו ולפרסם ממצאים אלה במסגרת פרסומיו.

התוצאה בסיכומו של דבר, זוהי תוצאת עתירה זו: העתירה נדחית בכל הקשור למסירת מידע על זהות החופרים; מסירת מידע על מקום אחסון הממצאים; מסירת מידע על רשימת ההשאלות; ומסירת מידע על מועד סיום החפירה המשוער.

העתירה מתקבלת בכל הנוגע למסירת המידע בדבר החלקים שבהם הסתיימו החפירות והשימוש שנעשה בחלקים אלו כאמור בפס' 80 שלעיל; וכן ביחס למסירת המידע על החפירה ב"פצאל" (המידע שנמסר על ידי המשיבים ביחס לחפירות האחרות, למעט זהות החופר והגורם שמטעמו הוא מבצע את החפירה), כאמור בפס' 82 לעיל.

שיחת הנתוק עצמה היתה סיוט, בשל ניסיונה התקיף של הנציגה לשכנעו, שלא להתנתק ואף "ניסתה להפיל עליו קנס יציאה". לאחר הנתוק, קיבל התובע חשבונית ל"מאי 2015" - בגין התקופה שבין 28.5.15 עד 27.6.15 על סך 336.30 ₪, חיוב שכאמור חויב בו בחודש יוני בכרטיס האשראי. עוד קיבל התובע בהמשך, חשבונית נוספת, ל"יוני 2015" - בגין התקופה שבין 28.6.15 עד 27.7.15 על סך 295.94 ₪.

הנתבעת מפנה לכך, שהתובע לא פעל להשיג על החשבון שלטענתו אינו אמור להיות מחויב בו, בהשגה מנומקת (בתוך 60 יום), כפי שמורה כלל 14 לכללי הבזק (שירותי החברה), תשמ"ז-1986; ובשל כך קיימת מניעות שלו לתבוע בהליך זה, ושל בית המשפט – לידון במה שבעצם אמור להיות מוסדר בהשגה.

הנתבעת כופרת בכל טענה ל"זיופים" בכל הקשור למתן השירותים שקבל התובע, ומוסיפה ואומרת כי לא הוטעה בעת הצעת השרות וקשירת העסקה, וכי הטעות שלה טוען התובע, איננה אלא בכדאיות העסקה, שהיא טעותו שלו.

בין היתר, נישאל התובע כיצד ירצה לשלם, לרשום את ההרשאה לחיוב החודשי, וכשהתובע העלה את האפשרות של "חשבונית בזק", הבטיחה הנציגה לבדוק על שם מי הקו, ואמרה: "בסדר אני אבדוק לפי תעודת הזהות אם זה מופיע על השם שלך, במידה ולא, אם תהיה בעיה אני איחזור אליך". בינואר 2015, יחד עם החשבון החודשי שלו, נשלח לתובע "בער מאיר – יועץ נישואין" מכתב הצטרפות [נספח א' לכתב ההגנה], שבו תנאי השרות, שבהן התחייבות לשנה, וכנגדה – חיוב בדמי ביטול מוקדם בסך של 250 ₪ (למי שמבטל בחודש השביעי ומעלה; 520 ₪ - למי שמבטל עד תום החודש הששי).

התובע מעיד כי היה מובטל מיוני 2014 ועד יוני 2015 "וביוני 2015 התחלתי לעבוד שוב כמנהל מחלקות מידע בחברת פייב אקזיסט" [ש' 23-24 בעמ' 2 לפרו'].

...

עם זאת, אני סבור שעולה מתיאור מאמציו של התובע, ותמליל השיחה עמו, שהנתבעת מערימה קשיים בנקודה שזו, שלא ראוי שתרים.

מהאמור לעיל עולה כי התביעה נדחית, בכללותה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה נדחית, באופן שהנתבעת מחויבת מצידה - בוויתור שהציעה, על זכותה לגבות את החוב לו טענה כלפי התובע במכתב בא כוחה מיום 2.12.15; וכן – על זכותה החוזית על פי תנאי מכתב ההצטרפות לחייב את התובע בתשלום 250 ₪ בגין הסרת השירות לפני תום תקופת ההתחייבות.

חקירת התובע על ידי הנתבעת העלתה כי נעשה שימוש בתעודת זהות מזוייפת של התובע, אך הנתבעת בחרה להעלים מידע זה מהתובע.

בעניינינו המסגרת הנורמאטיבית מוסדרת על ידי חוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו – 1986 (להלן: "חוק כרטיסי חיוב").

כדי לבסס את קיומו של השמוש לרעה על התובע להעמיד גרסה מהימנה, העולה בקנה אחד עם כלל נסיבות העניין (וראו לעניין זה בתא"מ (כפר סבא) 37579-03-11 אמיתי נ' חברת ישרכרט בע"מ (9.1.2013)).

יחד עם זאת, הבחינה באם הנתבעת הוכיחה את אחד החריגים לפי סעיף 5(ד) לחוק כרטיסי חיוב נעשית רק בשלב השני, ולאחר שהתובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת השמוש לרעה.

...

לאור כל האמור, לא מצאתי כי עדותו היחידה של התובע מרימה את הנטל המוטל עליו ולא מצאתי כי די בה כדי לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר שימוש לרעה בכרטיס.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.