ועדת משמעת משרד הבריאות מצג שווא רישוי

11) לעומת האמור, מעיון בלשון חוק העיסוק באופטומטריה, מלבד זאת שלא נראה כי קיימת בו היתייחסות ברורה ומפורשת לתובעת הספציפית, אלא שגם, הסמכות לפי החוק למתן רישיון לעסוק בתחום האמור נתונה למנהל הכללי של משרד הבריאות או מי שהסמיכו לכך (סעיף 2), ולא רק. הסמכות לפקח על מורשים לעסוק בתחום האופטומטריה ולהעמידם לדין משמעתי, נתונה אף היא למשרד הבריאות.

לפי סעיף 13 בחוק: "מצא המנהל כי אופטומטראי פעל בחוסר יכולת או כושר מקצועי או ברשלנות, או שהשיג את רשיונו או את הכרתו כמומחה במצג שווא, או שהורשע בעבירה שיש עימה קלון, או שהפר הוראות לפי סעיף 9, רשאי הוא לבטל את רשיונו או את תואר המומחה שלו, לפי הענין, או להתלותו לתקופה שלא תעלה על חמש שנים". 12) ההתייחסות של החוק והתקנות לנציגות לכאורה של המורשים לעסוק באופטומטריה בקבלת החלטות של המשרד, היא מצומצמת וניתן למצוא אותה במספר סעיפים כלהלן: · סעיף 9(ב) בחוק, שעניינו "סייגים לפרסומת", לפיו: "השר, בהתייעצות עם האירגון שלדעתו מייצג את המספר הגדול ביותר של אופטומטראים (להלן - האירגון המייצג) ובאשור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע סוגים, צורות, ודרכים של פירסומת - ...". בהקשר דנן, ראו גם הוראת סעיף 9(ג) בחוק שמסמיך קביעת איסורים על סוגי, צורות ודרכי פירסומת, שיש בהם משום פגיעה בציבור.

14) בהקשר דנן, טענת התובעת לפיה היא האירגון המייצג, נשענת על מכתבו של מנהל האגף לרשוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, מיום 13.5.2012 ולפיו: "מועצת האופטמיטריסטים הנו האירגון המייצג למקצוע זה, האירגון עמו על שר הבריאות להתייעץ בהתאם לאמור בחוק העיסוק באופטומטריה...". ברם, המכתב האמור, הוא מפנה וגם כפוף להוראות החוק; משמע - התובעת היא האירגון המייצג שעמו מתייעץ השר לפי הוראת סעיף 9, ותו לא. לא נראה כי המכתב האמור מתיימר להעניק מעמד משפטי זולת הקבוע בדין.

...

דיון והכרעה 6) לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק וכן לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בנדון, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה לסילוק על הסף - להתקבל, תוך שמובהר כי אין בהחלטה דנן משום קביעת עמדה או ממצא ביחס ליתר הפלוגתות שבין הצדדים בגוף התובענה.

ביחס להליכים המשפטיים שאוזכרו מפי בא-כוח התובעת בדיון מיום 4.12.2016 (שורות 25-24, עמוד 2) [ת.א. (שלום - ת"א-יפו) 52404-11-15, 7539-12-15, 1195-01-16], מעיון במאגרים, התברר כי ביום 27.2.2017 ניתנה מפי כבוד השופט ג' הימן החלטה "משלימה" שסוגרת את התיקים המוזכרים ואחרים, ולפי לשון ההחלטה: "בהמשך לפסק-הדין שבפרוטוקול מישיבת-היום, ובהחלטה משלימה לו, לפי סמכותי שבתקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני פוסק כי ככל, שהתובעת תבקש להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה מן העילות שבאיזה מן התיקים שבכותרת או בשל עילה דומה לה, לא תטופל התובענה החדשה קודם שתשלם התובעת לנתבעים בתיקים שבכותרת, יחד ולחוד, שכר-טרחה של עורכי-דין בסך כולל של 41,000 ₪. המזכירות תסגור את כל התיקים שבכותרת..." 16) לצד האמור, נראה שהסכום הנתבע אף הוא מעורר קושי של ממש.

בעקבות מצג השוא, המערער קיבל במירמה כספים מהקופה כדלקמן: באישום הראשון: קיבל עבור 14 מטופלים לכאוריים, סכום של 18,240 ₪; באישום שני: ב-197 הזדמנויות שונות העביר במחשב את כרטיסו של ג' טבולוב, מטופל שעזב את הארץ בנובמבר 2005, וגרם לרישום כוזב, כאילו טבולוב התייצב לפניו וטופל.

הענישה המומלצת על-ידי הועדה אף תואמת את הפסיקה הקיימת בנידון, ובמיוחד את ההחלטה בתיק 9-13 המשנה למנכ"ל משרד הבריאות נ' ד"ר רדא תורכי (מיום 13.4.13), שנסיבותיו דומות ביותר לנסיבות המקרה דנן, ושגם בו הוטל אמצעי משמעת של התלייה לתקופה של שלוש שנים.

...

אשר על כן, הנני מחליט להתלות את רישיונו של הנקבל, ד"ר יבגני גוסקוב, מלעסוק ברפואה למשך שלוש שנים" כן המליץ המשיב בסוף ההחלטה, כי משרד הבריאות יפרסם החלטה זו ברבים, נוכח העובדה שלאחרונה אירעו מקרים לא מעטים מהסוג הזה או דומים לו. טענות הערעור בערעור שלפניי טוען המערער כי החלטת המשיב, המתבססת על החלטת הוועדה, אינה מביאה לידי ביטוי כנדרש, את נסיבותיו האישיות של המערער.

מכל מקום, ניכר כי לא נפל כל פגם בהשוואה שעשה המשיב לעניינו של ד"ר תורכי, ועל כן, אני דוחה את טענת ב"כ המערער לעניין זה. כן אני דוחה את טענת ב"כ המערער שהעלה בדיון לפניי, בנוגע לעצם הרשעתו בהליך הפלילי, כשלטענתו, המערער כלל לא חשב שהוא עובר עבירה.

אף לעניין טענת המערער כי הוועדה לא התייחסה לטענתו כי יש להבחין את עניינו ממקרהו של ד"ר תורכי, הגם שהטענה עצמה צוינה בדו"ח הוועדה, הרי שהמשיב מתייחס לכך במפורש, וקובע כי נסיבותיו דומות ביותר למקרה דנן, ובכך דחה את טענת המערער אף לעניין זה. אם כן, עיננו רואות כי אין פגם בדרך ההנמקה בהחלטה, ודין טענה זו להידחות.

סיכום מן המקובץ עולה, כי בהתחשב בנסיבות העבירות, בעונשי משמעת שבמקרים דומים, וגם לאחר שיקול נסיבותיו האישיות של המערער, העונש שנגזר על המערער הוא סביר ומידתי, ואין עילה להתערב בה. אי לכך, דין הערעור להידחות והוא נדחה בזה.

בבית המשפט העליון רע"א 8074/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל המבקש: ד"ר זיאד בן עבד אלטיף זיידאן נ ג ד המשיבים: 1. שר הבריאות 2. הועדה שמונתה לבדוק קובלנה 3. הקובל - משרד הבריאות בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.9.06 בע"ש 5003/06 שניתן על ידי כבוד הנשיאה מ' ארד בשם המבקש: עו"ד י' בר סלע ועו"ד ר' בדחי בשם המשיבים: עו"ד מיקי חשין ][]החלטה

(1) נהג בדרך שאינה הולמת רופא מורשה; (2) השיג את רשיונו במצג-שווא; (3) גילה חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידיו כרופא מורשה; (4) התמיד להפר הוראות פקודה זו; (5) הורשע בעבירה פלילית שלא לפי פקודה זו; (6) סרב ללא סיבה סבירה להציג לפני המנהל את הדיפלומה לאחר שנידרש לכך לפי סעיף 20; (7) הפר הוראה מהוראות חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.

מדברי ההסבר להצעת החוק ניתן ללמוד כי המדיניות של המחוקק היתה כי ביקורת על סמכויות של רשויות שונות בתחומים של רשוי עיסוק והסדרתו תיעשה על ידי בתי המשפט המינהליים, שכן מדובר בסמכויות מנהליות מובהקות.

כך נפסק למשל באשר לועדת משמעת המוקמת מכוח פקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979, אשר הנה וועדה מקבילה לזו הקבועה בפקודה (ראו ע"א 3786/90 ברון נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 661, 671 (1992)).

...

על-פי כל האמור, באתי לכלל מסקנה כי הוועדה מכוח סעיף 44 לפקודה היא בעלת אופי מעין שיפוטי ולפיכך יש עליה ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, אשר על החלטתו יש להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

אין ספק כי שלילת רישיונו של המבקש משיגה את מטרת הענישה המשמעתית, ואיני סבורה כי השיקולים האישיים במקרה זה, בהתחשב בחומרת המעשים, מצדיקים הקלה בענישה זו. אין בידי לקבל את טענות המבקש בדבר פגיעה באחידות הענישה וסטייה מרמת הענישה הנוהגת במקרים דומים.

לסיום, באשר לטענה נוספת של המבקש, לפיה חוק הפסיכולוגים מאפשר פניה בחלוף שבע שנים ממתן ההחלטה על שלילת רישיון לצמיתות לרישום מחדש של הרישיון, איני סבורה כי כאן המקום לדון בעניין זה. לכשיגיע הזמן, אם ימצא המבקש לנכון, יוכל לפנות לבית המשפט לבחינת סוגיה זו. אשר על כן הבקשה נדחית.

בהודעה התבקשה גם העברת ההליך לבית משפט זה – בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים – וזאת מן הטעם שהצו נגד העותר הוצא ביחידת הדין המשמעתי של משרד הבריאות בירושלים.

זאת גם בשל אופי ההליך, שבמסגרתו לאחר הגשת הקובלנה מתכנסת ועדה מקצועית ששומעת את טיעוני הקובל והנקבל ובסיום עבודתה מעבירה דין וחשבון, כאשר לאחר מכן מתקבלת החלטה על-ידי הגורם שאליו הואצלו סמכויותיו של שר הבריאות.

זאת, אם נמצא שהרוקח נהג בדרך שאינה הולמת את המיקצוע; השיג את רשיונו במצג שוא; גילה אי יכולת או רשלנות גסה במילוי תפקידו; התמיד להפר את הוראות הפקודה; או הורשע בעבירה פלילית שלא לפי הפקודה.

בהצעת החוק צוין, שההצעה היא שסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים תורחב כך שתכלול את הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות בנושאי רשוי עיסוקים והסדרתם לפי חיקוקים שמפורטים בהצעת החוק – מכיוון שמדובר ב"החלטות מינהליות מובהקות".

...

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, מסקנתי היא שבית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות עניינית לדון בהליך שבכותרת, שעניינו, כאמור, ערעור על צו לפי סעיף 59 לפקודת הרוקחים; וכי בנסיבות העניין ונוכח עמדות הצדדים יש להורות על מחיקת העתירה דנן.

סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע, שבית משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה, ולמעט עתירות בעניינים מסוימים; בערעור מינהלי המנוי בתוספת השניה; בתובענה המנויה בתוספת השלישית; או בעניין מינהלי או עניין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לעניינים מינהליים ידון בו. העותר הצביע על פרט 21 לתוספת הראשונה לחוק, כמקנה סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה זו. נוסחו של פרט זה הוא: "הסדרת עיסוק – החלטה של רשות לפי הוראות חיקוקים המפורטים בזה: ... (14) פקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981, למעט החלטה לפי סעיפים 44, 47א ו-63 לפקודה". אין בידי לקבל טענה זו. טענה זו נדחתה בעת"מ (י-ם) 961/07 שגב נ' משרד הבריאות (7.8.2008) (כב' השופט מ' סובל) בנוגע להליכי משמעת לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976, והנימוקים שם יפים, ומקובלים עליי, גם בכל הנוגע לפקודת הרוקחים.

לבסוף יצוין, שגם בטענתו של המערער שבא כוחו ניהל מספר תיקים דומים לפני בית המשפט לעניינים מינהליים (הליכים שבהם לא עלתה שאלת הסמכות העניינית) אין כדי לשנות ממסקנה זו, ויצוין, למעלה מן הצורך, שתיקים כאלה נדונים בבית המשפט הכלליים (ראו, בר"ש 1661/12 הרוקח תייסיר חמאדה נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (12.3.2012)).

המסקנה היא אפוא, שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית, והעתירה נמחקת על הסף, לבקשת המשיב, ובהמשך להודעת העותר כאמור שיקבל כל הכרעה של בית משפט זה (וחרף העובדה שהתיק הועבר לבית המשפט בשל חוסר סמכות מקומית).

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים (עו"ד אורי כהן – אב"ד; עו"ד אברהם בן קרת; עו"ד פנינה סופר) בתיק בד"מ 69/11 (הכרעת דין מיום 20.9.12 וגזר דין מיום 25.11.12 ),שבגדרו הורשעה המערערת בעבירת משמעת לפי סעיפים 17(1)-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להל- "חוק המשמעת") ונגזרו עליה נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר ופסילה לשירות המדינה (לרבות משרד הבריאות) למשך שנה וחצי.

בית הדין לעבודה דחה את טענות המערערת, כי הוראות החשב הכללי במשרד האוצר (להלן – "החשכ"ל") לעניין החזר הוצאות נסיעה ברכב פרטי, לא חלות על המערערת, וזאת בהסתמך על החלטת ועדת המעקב – אחיות בריאות הציבור, שהתקבלה ביום 13.1.88, הקובעת בין היתר כי התשלומים עבור החזר הוצאות רכב לאחיות "ייעשו על פי הכללים והנהלים המקובלים בשירות המדינה". בית הדין גם קיבל את דבריהן של גזברית לישכת הבריאות בתל אביב ושל חשבת השכר באותה לישכת בריאות שהעידו בפניו, לפיהם פעלו בהתאם לאותם כללים, וכי בנגוד לטענת ב"כ המערערת, לא ניתנה הנחיה או הוראה לעובד כלשהוא לגבי דרך שבה ניתן לעקוף, לשנות או להגמיש את הכללים האמורים.

בית הדין גם דחה את טענת ההגנה, כי די בכך שעובד נוהג מנהג בעלים ברכב, כדי להפכו לבעל הרכב, וקבע, תוך ניתוח פסיקה של בית המשפט העליון, כי לצורך הדין המשמעתי, מחייבות הוראות החשכ"ל כי הבעלות ברכב תהיה רשומה במשרד הרשוי.

לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו מפי כב' השופטת פרוקצ'יה בעש"מ 2528-05-06 מדינת ישראל נ' עומר דראושה (לא פורסם, ניתן ביום 24.8.07): "העבירות שביצע המשיב הן חמורות במישור הפלילי והמשמעתי כאחד. ניסיונו של עובד מדינה להשיג באמצעות מצג כוזב טובות הנאה מהמדינה, אשר בשרותה הוא מועסק, מהוה פגיעה שורשית בחובות האמון שעובד ציבור חב כלפי מעסיקו, הם פוגעים בדמותו ותדמיתו של השרות הצבורי כולו, וגורמים נזק רב לאמון שהציבור רוחש לו". בית הדין נתן משקל מרבי בנסיבות ענייננו לשיקוליה האישיים של המערערת מתוך חתירה לנקודת איזון עונשית ראויה.

באותו עניין דובר במעשה נקודתי של הגשת תעודת בגרות מזוייפת לצורך הגשת מועמדות למכרז, כאשר המשיבה משכה את מועמדותה מן המיכרז בסופו של יום כך שלא הפיקה טובת הנאה כלשהיא ממצג השוא.

...

גם הערעור לעניין העונש דינו להידחות.

בכך, נקט בגישה עונשית מידתית ראויה ומאוזנת שאין סיבה להתערב בה. בשולי הדברים אציין, כי מקובלת עליי גם עמדתו של בית הדין למשמעת, כי לא ניתן לגזור לענייננו מפסק דינו כב' ס. הנשיאה (כתוארו אז) השופט סגל בעמש"מ (י-ם) 6598-03-11 מדינת ישראל נ' נוגה לוי, מיום 7.7.11.

לאור כל האמור, הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין נדחה.