ועדת לנדו: חקירת שיטות החקירה של השב"כ

דומה, כי הדברים הבאים שנכתבו בדו"ח ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של שירות הבטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עוינת (תשמ"ח) בראשות הנשיא (בדימוס) מ' לנדוי, ממחישים היטב את האמור: "קיימים הבדלים בסיסיים בין מהות החקירה המשטרתית של חשודים בעבירה פלילית רגילה, מזה, לבין חקירה הנערכת על-ידי השרות נגד חשודים בפעילות חבלנית עוינת או בחתרנות מדינית, מזה. החקירה המשטרתית נערכת כדי לאסוף ראיות נגד פרטים בתוך החברה פנימה, החשודים בבצוע עבירות פליליות, ומטרותיה הרשעת האשם, לשם החזרתו למוטב, להרתיע אותו ואחרים מבצוע עבירות נוספות בעתיד ולגמול לו על עבריינותו בעונש הראוי לו. ואילו מטרתה הישירה של החקירה על-ידי השרות היא, להגן על קיום החברה והמדינה בפני מעשי חבלה המכוונים נגד אזרחיה, לאסוף מידע על מחבלים ודרכי התארגנותם ולסכל ולמנוע ביצוע מעשי חבלה בעודם באיבם, על-ידי לכידת אלה שכבר ביצעו מעשים כאלה בעבר – וחזקה עליהם שימשיכו בזה בעתיד – ואלה הזוממים לבצעם, ולגלות את אלה המכוונים את צעדיהם" (עמ' 15-14; הדגשות במקור – א"ר).

...

עוד נדגיש, כי אף שמקובלת עלינו ההבחנה הבסיסית שבנוהל בין מקרי חתרנות "טהורים", כהגדרת המשיבים, למקרים החמורים מכך, ההתרשמות היא שההבחנה בפועל בין פעילות חתרנית גרידא העלולה להקים סיכון לבטחון המדינה, שבהתייחס אליה יובהר למוזמן לתחקור כי אינו חייב להגיע למפגש, לבין פעילות חתרנית הקשורה לטרור, שאז אין נמסרת הבהרה כאמור, אינה מחודדת, והדברים נאמרים בשים לב למקרים שהוצגו בפנינו בהודעות החסויות.

סוף דבר כללם של דברים, נוכח ההתפתחות שחלה בנהלי השב"כ מאז הוגשה העתירה, לא מצאנו להיעתר למבוקש, אך זאת בכפוף לאלה: הזמנת אדם לתחקור שבבסיסו פעולת חתרנות שלא נלווים לה טרור וריגול תיעשה אך לאחר היועצות עם הייעוץ המשפטי של השב"כ, אשר יתן דעתו היטב לפגיעה הפוטנציאלית בזכויות המתוחקר ולאיזונה של הפגיעה במקרה הקונקרטי עם האינטרס הבטחוני.

המשיבים ישלמו לעותרת הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח. המשנה לנשיאה השופט צ' זילברטל: הסעד שהתבקש על ידי העותרת ביחס למשיב 1 (להלן: השירות) הוא, כי זה "יימנע מלזמן אזרחים ל'שיחות אזהרה' בקשר לפעילות פוליטית או פעילות מחאה, בה הם משתתפים". לאחר הדיונים שהתקיימו ועיון בחומר שהוצג לנו, הן הגלוי והן החסוי, כמפורט בפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, גם אני סבור שלעת הזו העתירה מיצתה עצמה, בכפוף להבהרות שהתקבלו מעת המשיבים והאמור בפסקה ל"ה לפסק דינו של חברי.

בהסתמך על סייג זה, ובהתבסס על המלצות דו"ח ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של השב"כ בנושא פעילות חבלנית עויינת, בראשותו של הנשיא (בדימוס) מ' לנדוי, משנת 1987, אישרה ועדת שרים מיוחדת לעניין חקירות בשב"כ נוהל שכונה "נוהל היתרים", אשר כלל היתרים להפעלת אמצעים פיזיים בחקירה כאשר סבר החוקר, במקרה נתון, כי יש הצדקה לעשות שימוש באמצעים אלו.

...

כמו כן, אין להיעתר לסעד המבוקש על ידי העותרים לביטול הנחיית היועץ המשפטי לממשלה וההנחיות הפנימיות בשב"כ, משאינן סותרות את הוראות הדין.

אעיר כי כשלעצמי, אני סבור כי האמירות בפסק דין זה הן גורפות יתר על המידה, אך נושא זה חורג מענייננו).

ההנחיות הפנימיות, כמו גם מנגנונים אחרים דוגמת המבת"ן, נועדו בדיוק לשם כך. השופט ד' מינץ: לאחר שקראתי בעיון את חוות דעתו של חברי השופט אלרון, מצטרף אני למסקנה אליה הגיע.

השופט לנדוי בע"פ 26/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' מנחם אייזנצוייג, פ"ד יב(2) 986, 992 (1958), אמר, בהתייחסו לאבחנה זו הקיימת הן בתחום הנזיקין והן בתחום הפלילי, את הדברים הבאים (ההדגשה הוספה): "אמנם נמתחה מדי פעם ביקורת על כל הרעיון של תאור חובת זהירות, המוטלת על אדם, על-פי תכונתו הפנימית, האימננטית, של החפץ שבאמצעותו נגרם הנזק. ביקורת זו מצאה את ביטויה הקלסי באימרתו של השופט סקרטון (scrutton) Hodge & Sons v. Anglo-American oil company; [(1922), 12 Ll. L. Rep. 183, 187] שההבדל בין חפץ המסוכן כשלעצמו, שגרם נזק, ובין חפץ שגרם לנזק מבלי להיות מסוכן מטבע ברייתו, נראה בעיניו כמו ההבדל בין זאב גלוי לבין זאב במעטה כבש, ומבין שני זאבים אלה האחרון דווקא הוא מסוכן יותר. כנגדו חיוו שופטים דגולים אחרים את דעתם שאין כל קושי מעשי בהבחנה זו, הנהוגה במשפט המקובל משכבר הימים". בפרשת אייזנצוייג הנ"ל קיבל, בסופו של יום, השופט לנדוי את האבחנה בין "דבר מסוכן" לבין "דבר בעל פוטנציאל למסוכנות", במובן זה שרק דבר מסוכן, הוא העונה לתנאי הנקוב בסעיף 38 לפקודת הנזיקין ורק בכוחו להעביר את נטל ההוכחה על שכמו של הנתבע.

בהמשך דבריו בדיונים בועדת החוקה חוק ומשפט, בדיון הנ"ל היתייחס ח"כ סעדי לסוגיית פיצוי הנפגעים והעקרונות המשפטיים, באומרו את הדברים הבאים (שם, עמ' 6): "קודם כל, כסף לעולם, אפילו בתאונת דרכים, לא מפצה על הכאב. אף פעם. כל הכסף שבעולם, לא מפצה על פגיעה אחת. אני אומר לך את זה, אז אל תדברי אתי על פיצוי. אני מדבר על עקרונות. אי-אפשר להכפיף שיטה של משפט, שיועץ משפטי לממשלה כותב לבית משפט עליון, שזו הכרה בפסקי דין של בתי משפט צבאיים – זה מנוגד למשפט הבין-לאומי, זה מנוגד לתכלית החוק. זה מערכת משפטית זרה. עם כל הכבוד למערכת המשפטית הצבאית שם, אי-אפשר להביא פסק דין של בית משפט צבאי, שזה שטח ריבוני, לא שייך למדינת ישראל, להכיר בזה רק כי את רוצה לעזור לכמה קורבנות". 2195.

בהמשך פסק הדין מתואר הרקע לתיקון בפקודת הראיות (פסקות 7-8, עמוד 216-217): "7. חוק התיקון משנת 1973 הוחק, לאחר ששר המשפטים מינה ועדה כדי "לחקור בשימוש בפסק-דין פלילי כראיה בהליכים אזרחיים" וזו הגישה לו בחודש ספטמבר 1970 את המלצותיה.

ואולם בשלבים אחרים של חקירתו הודה הנאשם כי הוא אחראי לפעילותן של החוליות שפעלו עם אחמד ברגותי ואבו סטחה, משום שאלה היו קרובים אליו והוא מימן את פעילותם; ביתר פירוט הוא ציין כי הוא רואה עצמו אחראי לשלושה פיגועים, בגבעת זאב, בגבעה הצרפתית, ובגשר עטרה (המבוא לזכ"ד ת/38 שהוגש ואושר על ידי החוקר 'סמית' בעמ' 85).

בהכרעת הדין בפרשת ברגותי, תחת הכותרת "(3) אספקת כספים ואמל"ח לצורך ביצוע פיגועי טירור" נכתב כדלקמן (בפיסקה 67 להכרעת הדין בעיניין ברגותי): 'בתחילת חקירתו בשב"כ טען הנאשם כי איננו עוסק בטרור, וכי מעולם לא מסר לאף אדם נשק ולא ירה בנשק (זכ"ד ת/10 ס' 1, שהוגש ואושר על ידי החוקר 'דני' בעמ' 90).

...

בכל מקרה, גם אם אקבל את טענות התובעים בנקודה זו או אחרת, בתיק זה או אחר, לא אוכל להיעתר לבקשתו של ב"כ התובעים וליתן פסק דין המתייחס לכל אחריות הרש"פ. 1947.

טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי הרש"פ צפתה או יכלה לצפות באופן קונקרטי, את הפיגועים נשוא התביעות, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ, ולכן, לטענת הרש"פ אין עליה חובת זהירות קונקרטית, טענה זו נדחית לאור הקביעות העובדתיות כי הרש"פ לא רק שצפתה או יכלה לצפות את הפיגועים, אלא שהוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ. 2797.

הטענה האחרונה של הנתבעים כאילו מדיניות משפטית מצדיקה שיקולים של שלילת חובת הזהירות או צמצומה, חרף יכולת הצפייה הפיזית (סעיף 906 לסיכומי הנתבעים) – גם היא נדחית.

אינני סבור כי עלי להכריע בשאלה האם ניתן להחיל את עקרונות תורת האורגנים על יישות ציבורית, כגון: הרשות הפלסטינית, מבחינה פורמלית או מהותית, משום שאני סבור כי המחלוקת בין הצדדית תתיישב באופן שונה.

שגתה הוועדה משלא אפשרה חקירת אנשי שב"כ על החומר החסוי, משום שהיה בדבר כדי לפגוע פגיעה אנושה בעותר.

עיון בחומר החקירה מלמד כי חשיפתו תביא בעיקר לחשיפת מקורות האיסוף השונים ושיטות הפעולה של השב"כ, בעוד שתרומת החשיפה לעשיית צדק, אם בכלל, לא מתקיימת כימעט לחלוטין.

...

משום כך יש לדחות גם טענה זו. לסיכום, נדחות כל טענות העותר כנגד החלטת וועדת השחרורים המיוחדת.

משכך, דין עתירתו של העותר דחייה.

משכך, דין עתירתו של העותר דחייה.

אציין כי הדרגות הגבוהות של הזיהוי מחייבות זהוי על סמך מאפיינים יחודיים (כדוגמת שומה, צלקת) או צירוף של מספר רב של מאפיינים סוגיים בלתי תלויים, וכאשר לא קיימים מאפיינים ייחודיים אלו, התוצאה היא שעל פי שיטת השוואת תמונות והגדרות דרגות הזיהוי, לא ניתן להגיע לזיהוי ברמות הגבוהות.

יחד עם זאת, אף המאשימה הסכימה כי בשל מסקנת הדו"ח ועדות המומחה כי מבחינה סטטיסטית יכולים להתאים בין מאות לאלפים לתמונות החשוד, דו"ח זה אינו יכול לשמש כראיה בלעדית לזיהויו של הנאשם; אלא, מדובר בראיה המחזקת ראיות אחרות.

אף בחקירה נגדית, כשב"כ הנאשם הטיח בו כי הואיל וחשש שיפילו עליו את התיק היה מוכן להגיד הכול וכי שיקר כשזיהה את הנאשם, ג'מאל הכחיש ששיקר במישטרה ודבק בגירסה שהנאשם הוא הנראה בסירטון (פרוטוקול, עמוד 101).

בנוגע לחקירה של חרבי, העיד החוקר סבתו במענה לשאלות ב"כ הנאשם כי לא תיעד בהודעה את העובדה שבמהלך החקירה ניכנס לחקירה חוקר נוסף בשם שיראזי, ושהחוקר שיראזי אמר לחרבי בערבית, "שייתנו לו מה שהוא רוצה ותוכלו ללכת הביתה". אין לסבתו הסבר למה כניסת החוקר והדברים שאמר לא מתועדים בהודעה הכתובה (פרוטוקול עמוד 45 שורות 31-32, עמודים 49-50).

...

אני מקבל את טענת המאשימה כי לא היה הכרח או הצדקה לבדוק את הכיוונים הנוספים כפי שציינתי לעיל (חשודים נוספים ובדיקת מצלמות).

קיים זיהוי של פאיד וג'מאל, התרשמות בית המשפט מן השוואה לתמונות, וחוות דעת מז"פ. בסיכום הליך הראיות ועיבודן לעיל, ולאחר שהעדפתי את הודעת פאיד במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, סבורני כי די בזיהוי הנאשם ע"י פאיד וע"י ג'מאל (למרות הקשיים בעדות ג'מאל כפי שציינתי לעיל), בצירוף חוות דעת מז"פ המחזקת את הזיהוי וכן ההתרשמות הבלתי אמצעית מן הסרטונים כי אכן יש דמיון בין החשוד לנאשם וכי הוא זה שביצע את השוד, בכדי לבסס את הרשעת הנאשם במיוחס לו מעבר לכל ספק סביר.

סוף דבר אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום: עבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, ועבירת כניסה לישראל ושהייה שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952.