ועדת גודל רכב במשרד הבריאות

עוד טוען התובע, כי קיבל אישור ממשרד הבריאות, "הועדה לגודל רכב", להחלפת רכב משום שהוא נוהג מכיסא גלגלים ממונע (שסופק על ידי משרד הבריאות), כך למעשה הרכב אינו מתאים למידותיו שכן ראשו נוגע בגג והוא אינו רואה את הכביש מהגובה הנוכחי.

...

ביום 30.10.2019, במענה לפניית התובע ולאחר התייעצות במשרד הראשי נכתב כך: "...אם הרכב הקודם היה רכב לאבזרים מיוחדים של מוגבל בניידות בעל רישיון נהיגה, יילקח מחירו בחוברת לוי יצחק כמחיר רכב רגיל, בניכוי פחת בשיעור של 19% או מחירו כרכב נכים ללא הפחתה לפי הנמוך מבין השניים. הפחת בשיעור 19% שנקבע בהסכם לרכב אבזרים מיוחדים של נוהג הוא פחת אחיד ללא תלות בשאלה אם בוצעה ברכב הנמכה. גם בחוברת לוי יצחק אין הפחתה נוספת לרכב שבוצעה בו הנמכה. לאור האמור לעיל ועם כל ההבנה לטענותיך, נבצר מאיתנו לסייע בענין זה ואנו מחויבים לחשב את ההלוואה בהתאם להוראות ההסכם." ביום 6.2.2020 לאחר התייעצות נוספות, פנה הנתבע לתובע במכתב נוסף, במסגרתו הבהיר כי "על פי הנחיית משרד האוצר אין מקום לבצע פחת על פחת ואין שום הכרעה שיפוטית או תיקון להסכם הניידות שיאפשר להיעתר לבקשתך, וכמו כן לא ניתן לפעול על פי חוות דעת פרטית של שמאי גם של לוי יצחק." היום התקיים דיון בפנינו, במהלכו נשמעו טענות הצדדים.

סבורני כי יש טעם בעמדת המוסד, שלפיה היעתרות למבוקש משמעה "פחת על פחת", שכן בהסכם הניידות נקבע ברחל בתך הקטנה, בעד אביזרים מיוחדים, פחת בשיעור של 19% ממחיר הרכב בלבד; וכאשר אף לדידו של התובע כאמור, הנמכת הרכב וחיתוך רצפת הרכב הוא הליך שמבוצע באופן שגרתי.

מכל מקום, לא מצאתי מקור נורמטיבי בדין שמאפשר להיעתר למבוקש על ידי התובע.

עם כל ההבנה למצוקת התובע, התוצאה אפוא כי התביעה נדחית.

ביום 28.4.19 הגיע התובע לועדה להתאמת רכב במשרד הבריאות.

עוד טוען הנתבע כי הועדה היתה צריכה לקבוע קביעה מפורשת לפיה לתובע הגבלות רפואיות אשר אינן מאפשרות לו המשך שימוש ברכב, ולא לציין באופן כללי כי הרכב המייצג אינו מתאים לו. הנתבע מוסיף וטוען כי אם אכן סבר התובע שהרכב המייצג אינו מתאים למידותיו, היה עליו לפנות לועדה לגודל רכב כדי לבחון אם הוא זכאי לדגם אחר, אך לא עשה כך. כך או כך, טוען הנתבע שהדיון הוא תיאורטי בלבד, שכן כבר ביום 25.6.21 זכאי היה התובע להלוואה עומדת חדשה להחלפת רכב ללא מיגבלת ה-42 חודשים.

...

לאחר שבחנו את המסמכים ואת ההלכה הפסוקה, מצאנו כי אין לקבל טענה זו מהטעמים שיפורטו להלן: ראשית, התובע אינו מצביע על כל מקור נורמטיבי מכוחו ניתן לחייב את הנתבע לאמץ את החלטת הוועדה מיום 28.4.19 גם בהחלטה מאוחרת של פקיד התביעות אשר תינתן ביחס לבקשה חדשה שתוגש על ידי התובע.

קבלת בקשתו של התובע נוגדת את תכליתו של הסכם הניידות, וכפי שנקבע בעב"ל 1248/00 יהודה יששכר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 212 (2004): "ככלל, זכות המוענקת לפי הסכם הניידות למבוטחים – והמערער בכללם – איננה זכות קנויה בידם לקבלת הגימלה לעולם וָעד. מטרתו של הסכם הניידות ותכליתו הן לסייע בידיו של אדם שמפאת מצבו הרפואי הוגבלה ניידותו. תנאי הכרחי להענקת הגימלה הוא מצב בריאותו של המוגבל בניידות ועמידתו בכלל הדרישות שבהסכם הניידות. במסגרת זו שְמוּרָה למבוטח הזכות לבקש שינוי במעמדו, אם חל שינוי במצבו המצדיק הכרה בזכאות לגימלת הניידות או בהעלאת שיעורי ההגבלה שנקבעו לו. בה במידה יכול ויימצא כי אין הוא עונה עוד על דרישות ההסכם וייצא מגדר תחולתו. על "הגמישות" בזכאות לגימלת ניידות, על כך שאין המדובר בנכות יציבה או "צמיתה", ועל כך שהגימלה נקבעת בכל פעם מחדש, בהתאם למצב כפי שקבעה הוועדה הרפואית, עמדה השופטת פורת בעניין כץ ודבריה טובים לענייננו: "הגימלה הניתנת מכוח הסכם הניידות, איננה בגדר פיצוי המוגבל בשל מצבו הרפואי-הביולוגי, אלא מטרתו לסייע במימון 'תחליף לרגליים' שאינן מתפקדות כראוי ולהקל על ניידות המוגבל. אם זוהי תכלית הסכם הניידות – אין כל רלבנטיות למצב 'ההיסטורי' של הנכה, אלא הקובע הוא מצבו 'כאן ועכשיו', לאמור, בעת עמידתו בפני הוועדה, הבוחנת אם זקוק הוא (ולא אם זקוק היה) לתחליף לרגליו.. עוד פסק בית-דין זה כי הסכם הניידות, מעצם טיבו, נתון לשינויים הנעשים בו מעת לעת, אשר יש בהם כדי להשפיע על זכויותיו של המוגבל בניידות, בין לטובה ובין שלא לטובה." על יסוד טעמים אלו, לא שוכנענו כי יש לחייב את פקיד התביעות לאמץ את החלטת הוועדה מיום 28.4.19 במסגרת תביעות עתידיות.

סוף דבר על יסוד כל האמור התביעה נדחית.

משתמשת בקביים (משרד הבריאות; עמ' 193).

23.2.12: בסעיף הרקע הרפואי מצוין כי עד לחודש מאי 2010 התהלכה בהליכון למרחקים קצרים, ומאז משתמשת בכסא גלגלים (מל"ל- הועדה לגודל רכב עמ' 95).

...

לטענת הנתבעות, דין התביעה להידחות.

הנתבעת תשלם לפיכך לתובע פיצוי כאמור, וזאת בצירוף הוצאות משפט שבכללן: אגרת פתיחת ההליך ותשלומים עבור חוות הדעת בהליך זה בשיערוך כחוק שיעשה מיום הוצאתן כנקוב לצידן: ד"ר שפירא – 3,500 שקלים (19.10.10); ד"ר צנטר – 5,000 שקלים (12.5.13) חלקה לפרופ' דרורי 2,950 שקלים (23.7.15); חלקה לפרופ' סלעי 1,300 שקלים (22.3.12).

אשר לצד השלישי (חב' שפירא) - הלה נגרר להליך ממושך שלא על בסיס איתן כאמור וההודעה נגדו נדחית, אולם יש להביא בחשבון כי עיקר הוצאות ההליך, ניהולו, החקירות הנגדיות והסיכומים נפלו על כתפי הנתבעות בפועל.

הנתבעות תשלמנה לפיכך לצד השלישי הוצאות בשיעור של 16,000 שקלים.

הנתבע 1, הנו המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), ואילו הנתבעת 2 הנה מדינת ישראל - משרד הבריאות (להלן: "הנתבעת"), שהנו הגוף האחראי על ניהול הועדה לגודל הרכב שפועלת במסגרת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן:"הועדה לגודל הרכב").

לטענת המל"ל, בקשת התובע נבדקה בועדה לגודל הרכב ולאחר דיון בהשגותיו אישרה לו הועדה בתאריך 29.1.2008 רכב מסוג מרצדסE-200 1,800 סמ"ק, ובהתאם לכך המל"ל אישר בחודש 3/2008 הלוואה עומדת לרכישת רכב זה. לטענת המל"ל התובע פעל רק בחודש 1/2009 למימוש ההלוואה העומדת להחלפת רכב שאושרה לו עוד בחודש 3/2008 על סך של 197,000 ₪, ורכש רכב מסוג מרצדס E-200 3,500 סמ"ק שהנו רכב אחר מזה שאושר לו בהחלטת הועדה לגודל הרכב מיום 29.1.2008.

...

יחד עם זאת, שוכנעתי שלא לפצות אותו במלוא ההפסד שנגרם לו בראש נזק זה, שכן נוכח מסקנתי בסעיף 24 לפסק הדין אין לכלול במניין התקופה את הזמן שחלף מחודש 12/2006 (מועד הזכאות לקבלת ההלוואה) ועד לחודש 2/007 (מועד מתן ההחלטה הראשונה של הוועדה לגודל הרכב).

אחרית דבר: אני דוחה את התביעה נגד המל"ל (הנתבע 1), ללא צו להוצאות.

אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 2 ומחייבת אותה לשלם לתובע סכום של 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2008 (לפי כתב התביעה) ועד היום.

הועדה מסרה לנבדק ולמשפחה כי קיים ציוד זהה לזה שברשותו עם יכולת קיפול קלה ונוחה אשר מסופקת ע"י משרד הבריאות, שתאפשר צימצום נפח האיחסון ברכב שהומלץ, לציין כי כיסא שירותים מיתקפל לרוחב של 30 ס"מ, מנוף חשמלי מיתקפל לרוחב של 44 ס"מ. בסידור מתאים הרכב נתונים אלו יאפשרו איחסון הציוד ברכב המומלץ לנסיעות בהם נידרש הציוד.

עוד נפסק בעיניין צברי, כי "המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, על שתי ערכאותיו (ועדה לגודל רכב וועדת השגה), הוסמך לקבוע את הרכב והאביזרים המיוחדים המתאימים למוגבל בניידות, בהתאם לצרכיו הרפואיים-שקומיים ולקריטריונים המפורטים בהסכם; ... במסגרת סמכותו המקצועית של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים כפי שנקבעה בהסכם, מוטל עליו לקבוע את הרכב המתאים למוגבל בניידות בהתאם לצרכיו, כמו גם את האביזרים המיוחדים אשר נידרש להוסיפם לרכב. הרכב המתאים אמור להיקבע בהתאם לצרכיו הרפואיים-גופניים של המוגבל בניידות, תוך הנמקה בכתב בקשר לכך, וככל שקיימות מספר אפשרויות מתאימות - תוך בחירת האפשרות הזולה ביותר מביניהן. בנוסף יש לאשר כל אביזר מיוחד אשר "דרוש לצורך הנהיגה ובטיחות הנסיעה והשמוש ברכב", בהתאם לשיקול דעתו המקצועי של המכון" (כל ההדגשות במקור – ד.ו.).

...

אשר לחוות דעת המומחה מטעם התובע, מר נדב התייחס בחקירתו הנגדית להמלצתו ובסופו של דבר, מדובר במחלוקת מקצועית.

לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר – התביעה נדחית, ללא צו להוצאות, כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי.