ויתור על זכות ביטול הסכם באמצעות התנהגות

הנתבעת טענה בסיכומיה כי מבחינה /טכנית לא הייתה כל אפשרות להרכבת המושבים הנ"ל ברכבו של התובע, עקב ההתאמות הנדרשות לרכב נכה; · הנתבעת לא אחרה במסירת הרכב המאובזר לידי התובע, וככל שהיה עיכוב הוא נבע דוקא מסירובו של התובע לקבל את הרכב ולבטחו; · התובע מעולם לא ביטל את הסכם הרכישה או הסכם האיבזור של הרכב, כך שהוא ויתר על זכותו לבטל את העסקה.

על אף אי ההתאמה המגולמת בכך הרי שבנסיבות העניין לא שוכנעתי כי צבעו של הרכב הנו עניין מהותי לתובע והתנהגותו של התובע לאחר מכן אף מחזקת מסקנה זו ואסביר.

גרסת התובע, הנשענת על לשון ההסכם והמועדים הנ"ל (שחישוב הפער ביניהם הוא בגדר ידיעה שיפוטית) - לא נסתרה ולא הופרכה ע"י הנתבעת והעד מטעמה לא ידע להצביע על מועד האספקה שהיה אמור להיות מחושב על פי ההסכם.

...

לאחר ששקלתי בדבר ובחנתי את הפסיקה שהוצגה על ידי הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הנזק הלא ממוני של התובע בנסיבות העניין – שנזכיר כי עושה שימוש ברכב ממועד קבלתו ועד מועד שמיעת עדותו לכל הפחות - על סך של 35,000 ₪ וזאת על דרך האומדנא ובראי מכלול הנסיבות והטענות.

למען הסר ספק - יתר טענות התובע נדחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה הקטן.

מאידך, הנתבעים טוענים, כי לא היו איחורים בתשלומים, ואף אם היו איחורים, היתנהלות התובעת מלמדת כי היא ויתרה על זכותה לבטל את ההסכם בגין האיחורים.

היתנהגותו של הצד התמים במהלך ביצוע החוזה עשויה להפוך תניה יסודית מוסכמת לתניה לא יסודית (ראו: ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל (3.2.1999); ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ (17.5.1993); ת"א (מחוזי-חי') 28281-02-21 ליכר נ' ביבי' 15.11.2021).

בנסיבות ענייננו, ובהנתן האיחור במסירת הבית והמנעות התובעת מלהעלות טענה כלשהיא בעיניין איחור בתשלום כלשהוא עד לאחר חיובה (במסגרת ת"א (שלום-ת"א) 19035-05-16) בפצוי הנתבעים בגין האיחור במסירת הבית, העובדה שהנתבעים שילמו סכום נכבד מהתמורה (כתשעים אחוז מהקרן) והיו נכונים להוסיף ולשלם סכומים שאינם שנויים במחלוקת, צפייתם ורצונם של הנתבעים להשלים את העסקה ולקבל את החזקה בבית, שמסירתו התעכבה מספר שנים - אני רואה כי הפעלת זכות הביטול ע"י התובעת אינה צודקת והיא ננקטת בחוסר תום לב. טעם נוסף לדחיית טענת התובעת בדבר הפרת ההסכם ע"י הנתבעים טמון במהות החיובים שנקבעו בו. בסעיף 23 לסיכומיה טענה התובעת, כי מסירת החזקה ותשלום התמורה הנם חיובים שלובים, ובסעיף 33 לסיכומיה טענה ההפך - שמסירת הבית מותנית בתשלום יתרת התמורה.

...

לאור האמור, אני קובע כי לא התבצעה מסירה של הבית, לא ניתנה לנתבעים אפשרות לבדוק את הבית ולא נערך פרוטוקול מסירה.

התוצאה נוכח כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התביעה על כל רכיביה.

אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט בגין שכר לעד (עו"ד בן חיים) בסך 1,500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

היתנהגות זו של התובעים מהוה לעמדתי הודאה לכל הפחות בדרך של היתנהגות בתוקפו של הסיכום, ובהתאם ניסיון התובעים כיום בשלב הסיכומים להעלות גרסה חדשה כאילו ניתנה על ידם הודעה הדורשת תשלום מוגדל והמתנערת מהסיכום, וכי אף ניתנה על ידם ארכה ליפה נוף לבצוע התשלום שלא נוצלה על ידי יפה נוף ובהתאם קיימת להם כיום זכות ביטול של הסיכום מהוה לעמדתי לאור מכלול הנסיבות עמידה שלא בתום לב על זכות הביטול.

בענין זה אפנה לע"א 3122/20 פוזי ג'מיל עתאמנה נ' שאהין עמארנה, פסקה 17 (18.11.2021)‏‏ שם צוין כי " אכן, במקרים רבים ניתן להחיות את זכות הביטול באמצעות מתן ארכה לקיום החוזה.....ואולם יתכנו מקרים, ודומה שענייננו הוא אחד מהם, בהם אי-ביטול של הסכם תוך זמן סביר נחשב כויתור על זכות הביטול....". לעמדתי, בנסיבות שתוארו לעיל, עם קבלת ההמחאה בחודש אוקטובר 2013, חלף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול ואין הצדקה לאפשר לתובעים "לחדש" את זכות הביטול.

...

כל יתר תביעותיהם הכספיות של התובעים נדחות בזאת.

בנסיבות אלו ולאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון שלא לשלול באופן מלא מהתובעים הוצאות משפט אך מאידך מצאתי לנכון לפסוק לטובת התובעים הוצאות על הצד הנמוך.

בהתאם אני מחייב את יפה נוף לשלם לתובעים הוצאות אגרה אך ורק על הסכום החלקי שפסקתי לטובת התובעים, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

מביאים פסקי בתי הדין שמקיימים הסכמי ממון למרות שיש בהם ויתור על זכויות המגיעות מדין תורה.

הבעל במהלך חייו התנהג באלימות כלפי גורמים שונים, למרות זאת סברה האשה לתבוע שלום בית אילמלי הגיש הבעל תביעת גירושין, הגשת הבקשה לביטול הסכם הממון הייתה מתוך תחושה שהבעל נוהג בה כבנייר, משתמש וזורק, ע"י שותפות מלאה סברה כי יתייחס אליה בכבוד ובזהירות, מכיוון שאין בהסכם הממון סעיף מפורש המבטל את הכתובה הרי שחיובי הכתובה שרירים, הסכם הממון הוא כחוזה שכירות בעלמא ואין כאן כפל חיובים.

...

החלטנו שהיא יוצאת ללמוד וחוזרת כל ערב, אחרי זה היא אמרה שהיא רוצה לישון בת"א אצל אחותה, אחר כך שאני לא יודע איפה היא ישנה, היא רצתה לצאת עם חברה שלה 5 פעמים בשנה לסקי בחו"ל. אחרי זה שהיא הסכימה לא להקליט ישבנו לדבר, ואז ראיתי שהיא מקליטה אותי, אמרתי לה שהיא מקליטה אותי היא לקחה את הטלפון וברחה.

) בספר פסקים וכתבים להגרי"א הרצוג חלק ז' אה"ע סי' צט כתב כדלהלן: "ובאמת הלא זו שאלה כללית הקיימת מאותם הימים שהחוק נותן לאלמנה חלק שליש בנכסים, ושום אדם לא חקר ולא דרש ולא ערער בה. והנה נפסק בש"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ו' מתשובת הריב"ש (סימן ת"פ) שאם ציווה בפירוש שתהא ניזונת מנכסיו לא הפסידה כשתובעת כתובתה שזהו המובן של הצוואה שתיזון שלא מתנאי בי"ד ואין ההגבלות של תנאי הבי"ד נוהגות בה. ואפשר לומר שגם זה כך שמובטח לה חלק בירושה שלא בתנאי בי"ד אלא בחוק הממשלה, ואע"פ כן הוא כותב לה בכתובתה תנאי בי"ד שתיזון מנכסיו, הרי זו תוספת על המובטח לה מהממשלה. או שנאמר שנכתב עפ"י התורה בסיכוי שלא תבקש לירש שלא כדין תורה ורק על מנת כך, אך באמת לעניין מזונות אעפ"י שלא כתב כמו שכתב, וצריך לומר שזהו כעין תנאי כדי שלא תקבל מהממשלה, ודבר זה צ"ע". הרי שהגרי"א הרצוג ז"ל הציג בפנינו את השאלה העקרונית, האם מאחר שהבעל יודע את הוראות החוק, ולמרות זאת מצא לנכון להתחייב בהתחייבויות המעוגנות בהלכה, משמע שאלו שתי התחייבויות נפרדות ויש לממש את שתיהן ואין זיקה בין אחת לשנייה, או שמא מלכתחילה לא התחייב על דעת כן שבסופו של דבר אשתו תזכה בכפל זכויות, זכות הלכתית וזכות חוקית.

סיכומו של דבר בנסיבות בהן עם הגירושין הבעל אמור להיות מחויב בתשלום שני סכומים גבוהים – הסכום הנקוב בשטר הכתובה בצירוף הסכום כתוצאה מאיזון המשאבים עפ"י חוק שמחויב הבעל להעביר מזכויות הממון שצבר – קיימת אומדנא מוכחת שמלכתחילה לא התחייב את שתי ההתחייבויות יחד, מאחר שמימוש שתיהן ירע את מצבו הכלכלי באופן קיצוני, בה בשעה שאצל אשתו המצב הוא להיפך.

התחייבות זו שנטלה על עצמה התובעת לא נזנחה ע"י גלובל ספיריט, ומעצם העובדה שגילתה אורך רוח נוכח הקושי הטבוע בהשגת התוצאה, אין זה הוגן להניח כי גלובל ספיריט ויתרה על זכותה לביטול ההסכם בזיקה להפרה זו. האם ניתנה ארכה לתובעת, ואם כן - האם עסקינן בארכה סבירה ? כידוע, סבירות הארכה נגזרת בראש וראשונה ממהות ההיתחייבות שהתובעת נטלה על עצמה והיא מושפעת מטיב העסקה, מהות החוזה, תנאי המקום והזמן, המועדים הנקובים בחוזה וטווחי הזמן לביצועו, היתנהגות הצדדים וכלל הנסיבות הרלוואנטיות (ע"א 71/75 יהודית מרגליות, ו-4 אח' נ' דוד אברבנאל, ו-4 אח' פ''ד כט(2) 652, עמ' 658 (11.7.75).

...

מכל אלה, אני סבור כי דין התביעה שכנגד דחייה.

סוף דבר מכל האמור, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 4-7.

התובעת תשלם לנתבעים 5-7 שכ"ט בסך 35,000 ₪ והמע"מ, וגם הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.