ויתור בן ממשיך על זכויות במסגרת רישום מתנה

במסגרת כתב התביעה המתוקן פירט התובע את ההסכם שנערך בינו לבין המנוח והנתבעת לפיו מצידו הוא התחייב להשאר להתגורר במשק, לסייע בטיפול השוטף בו, בטיפול במנוח ובנתבעת, בהוצאות החודשיות של המשק וכיו"ב. המנוח והנתבעת התחייבו מנגד כלפיו שהוא ימונה כבן ממשיך (סעיפים 19-21 לכתב התביעה).

לטענת הנתבעות פסק המחוזי קיבל את העירעור על פסק הדין בשל שלושה טעמים משפטיים "על פיהם המנוחה לא התחייבה לתת לתובע במתנה את זכויותיה במשק לאחר פטירתה ולהעניק לו זכויות כבן ממשך" (עמ' 26 שורות 25 ואילך לפרוטוקול): הראשון, בכתב התביעה המתוקן אישר התובע את זכויות הנתבעת במחצית הזכויות במשק "כשהן משוחררות ממתנת בן ממשיך". השני, התחייבות לתת מתנה טעונה מיסמך בכתב ובהיעדר מיסמך בכתב לא ניתן לייחס לנתבעת התחייבות למנות את התובע כבן ממשיך.

עם זאת, אין בעובדה זו לבדה כדי לפגוע בגירסתו שנמצאה מהימנה ואותה פירט בכתב התביעה המתוקן שם טען במפורש להסכמה של הנתבעת בעצמה לויתור על זכויותיה במשק לאחר אריכות ימיה, ועלה בידיו להוכיח את טענתו.

מכל מקום, עת אין ספק בהתחייבות המנוח והנתבעת כלפי התובע, עת אין מחלוקת בתוכנה של ההסכמה, עת התובע מצידו עמד בכל התחייבויותיו בהסכם כלפי המנוח והנתבעת והוציא לשם כך משאבים וכספים לא מבוטלים, ועת החזקה בבית של הבן הממשיך הוענקה לתובע והוא אף נרשם כבן ממשיך על ידי האגודה סבורתני שאין לדבוק בנוקשות בכללי הצורה ולקבוע שמקרה זה על נסיבותיו המיוחדות מצדיק שעיקרון תום הלב יגבר על דרישת הכתב.

...

אשר לתוקפה המשפטי של ההתחייבות כלפי התובע נקבע בסעיף 67 לפסק הדין: "אני קובעת כי התחייבות הצדדים, כפי שמשתקפת בצוואת המנוח, להעביר את הזכויות במשק לידי התובע לאחר אריכות ימיהם של המנוח והנתבעת היא שרירה תקפה ומחייבת. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לעשות את כל המועיל והדרוש לשם קיום ההתחייבות". על פסק הדין הגישה הנתבעת ערעור לבית המשפט המחוזי.

הערעור התקבל ונקבע שהתביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת (ביום 13.4.16) – נדחית.

סבורתני שהבקשה למנות את התובע כבן ממשיך, עליה חתום אמנם רק המנוח, מחזקת גם את המסקנה לתוקפה של התחייבות הנתבעת.

משקבע בית המשפט המחוזי שדין הערעור להתקבל, אין (ולא נדרשה הייתה) התייחסות בפסק דינו לאפשרות ניתוח הסיטואציה של עסקה בתמורה כפי שהדגיש בית המשפט העליון בהחלטתו.

לאור האמור והמפורט לעיל באתי לכלל מסקנה להיעתר לתביעה ולהצהיר שמכח ההסכמה הפנים משפחתית והתחייבות המנוח והנתבעת כלפיו זכאי התובע לאחר פטירת הנתבעת למלוא הזכויות במשק.

תביעה לסעד הצהרתי לזכויות התובעת במשק ובטול רישום הזכויות על שם הנתבע במסגרתה תתברר השאלה האם הועברו הזכויות לידיו בנאמנות או במתנה, וכן תביעה לפינוי וסלוק יד אשר ידונו במאוחד.

בהסכם נקבע בין היתר שהענקת מעמד בן ממשיך היא לצורך בניית ביתו בשטח המשק "ובאופן פורמלי ייחשבו כ"בן ממשיך" לכל תקופת הבנייה" (סעיף 3) וכי במקרה של מכירה או הורשה יהיו זכאים הנתבע ורעייתי לפצוי בגין שווי הבית (סעיפים 5-6 ) ולהם תנתן גם זכות לרכוש את המשק (סעיף 7) ושאם ניתן יהיה בעתיד לפצל את המשק ולרשום את הבית שיבנה הנתבע כיחידה נפרדת אז מוותר הוא על כל טענה בנוגע .

ואולם, אם בקשר לזכויות בן ממשיך שנרשמה אצל 11 ( ענת רייך, פ"ד נג( המוסדות המיישבים כבר נקבע שיש לראותן כמתנה שהושלמה, ושככלל אינה ניתנת לחזרה ]עמ"ש (ב"ש) 38381-06-16 ש.פ. ואח' נ' א.פ. ואח' נ'(לא פורסם)[.

...

הנתבע כפר בטענות התובעת וטען שיש לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנות שכן העברת הזכויות על שמו נערכה כבר בשנת 2004 והושלמה בשנת 2009 ועל כך ידעו התובעת ויתר אחיו בזמן אמת (סעיף 6א לכתב ההגנה).

העולה מהמורם ומהמקובץ לעיל שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם העברת הזכויות.

אשר על כן, דין תביעת התובעת לסעד הצהרתי ולביטול רישום הזכויות על שם הנתבע – להידחות.

סיכומו של דבר הוא שתביעת התובעת נדחית ואילו תביעת הנתבע כנגד אלמוני מתקבלת.

לדבריה, הענקת המתנה של זכויות הבן הממשיך הסתיימה ברשום זכויות הבן הממשיך אצל הסוכנות היהודית, כפי שנטען גם בכתבי ההגנה של רמ"י והמושב, ומשכך המתנה אינה ניתנת לביטול; כאשר לא הוכח בשום דרך כי מי מהצדדים ויתר על זכותו כבן ממשיך במשק או כי נילקחה ממנו זכות זו. בהקשר זה הוסיפה וטענה כי הסוכנות היהודית היא מעין "חברה משכנת" המנהלת את הזכויות; ולדבריה יש להשוות את המצב המשפטי דנן למצב של בני זוג הרוכשים דירה, עוברים לגור בה ואך בשל קשיים טכניים, למשל רשלנות עורך דין, לא נרשמו הזכויות בה על שם שניהם.

ברם, מהתנהלות התובעת עצמה לאורך השנים, החל מהתביעה שהתבררה בפני כבוד השופט זיילר המנוח, וכלה בהגשת תביעותיה לדמי שימוש ראויים בדבר השמוש שנימנע ממנה 26312/97 ), חלף הגשת תביעות שיאפשרו את 9 ; לעשות בבית המגורים (תמ"ש 26310/97 מגוריה בנכס עצמו, ולאור הודעתה המפורשת מיום 30.4.2009 , לפיה חזרה בה מטענותיה ביחס להקף הרכוש המשותף וויתורה המפורש על טענתה כי פס"ד זיילר היתייחס לכלל 12 המשק (טענה אותה העלתה במסגרת תביעתה השנייה לדמי שימוש ראויים מיום 21.4.04 בתמ"ש 26312/97 ), ובפרט לנוכח הסכמת הצדדים שניהם (אשר מונו יחדיו כבנים ממשיכים) להעביר את כל זכויותיהם בבית המגורים לילדיהם (הסכם בית הילדים); לומדים אנו בבירור על וויתור התובעת על זכותה להתגורר במשק עצמו ולממש את זכות השמוש שניתנה לה בבית המגורים עוד בשנת 1993 בפס"ד זיילר; כך שבנסיבות דנן, אף מקום בו טעמי עזיבת התובעת את בית המגורים שבמשק היו מוצדקים, ואף מקום בו אין לראות בתביעתה לפצוי כספי על אי השמוש - בדמות דמי השמוש הראויים – משום ויתור על זכותה להתגורר בבית המגורים, הרי שוויתורה על זכויותיה בבית המגורים לטובת ילדיה - תוך וויתור מפורש על טענותיה ביחס לזכויות במשק בכללותו מכוח מינויה כבת ממשיכה; כל אלה מטים את כף המאזניים חזרה לחובת התובעת, אשר בעצם היתנהלותה זו וויתורה המפורש והמשתמע על זכויותיה במשק, הביאה לקיומו של התנאי המפסיק האמור (יוער כאן, לנוכח טענות הנתבע בתצהירו לפיהן התובעת מתגוררת בבית בשנים האחרונות (סעיף 38 לתצהיר) - טענה שאינה שנויה למעשה במחלוקת - כי מגורי התובעת במשק היא אך מכוח הרשות שניתנה לה על ידי הילדים, להם הועברו כאמור מלא זכויות הצדדים בבית המגורים).

...

(1999) 814 ,797 ( 53 לפסק הדין; ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב( על כל פנים, אף אם לא ניתן לראות במתנת הבן הממשיך מעין מתנה מתפתחת כאמור לעיל, ואף אם נוכח מחיקת תביעת האם המנוחה מחמת חוסר מעש נסבור כי לא התבררו די צרכן טענותיה להתנהגות מחפירה כלפיה מצד התובעת, הרי גם אז סבורני, כי בנסיבות דנן עמדה לאם המנוחה הזכות לבטל את התחייבותה ליתן מתנה, ולו בשל ייחודה של ההתחייבות ליתן מתנה לאחר המוות, השונה במהותה מהתחייבות רגילה למתן מתנה בחיים.

הסכם בית הילדים אם לא די לנו בכל האמור לעיל על מנת לדחות התביעה דנן, הרי שניתן להוסיף וללמוד על וויתורה המפורש של התובעת על זכויותיה כבת ממשיכה בנחלה כולה, עם חתימתה על הסכם בית הילדים, לו ניתן תוקף של "פסק דין חלקי אשר סיים את הדיון בסוגיות אלו" כפי שנקבע 22 מפורשות על ידי כבוד השופט גרינברגר בפסק דינו מיום 28.3.12 (תמ"ש 26312-97 סעיף לפסה"ד); גרסת הנתבע לפיה הסכם זה נועד למעשה לסיים את כלל המחלוקות שהיו בין הצדדים בנוגע למשק כולו באותה עת - מתיישבת עם הראיות שבפני, כפי שאבאר.

לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית.

הכרעה בשאלה מה התכוונו ההורים להעביר לבני הזוג במסגרת הסכם הבנייה אינה הכרחית לצורך ההכרעה בתובענה דכאן ואולם סבורתני שהסכם המתנה הוא ביטוי מפורש לכוונה המשתמעת של הסכם הבנייה להעניק לבני הזוג את המיגרש עליו בנו את ביתם ובו השתמשו משך כשני עשורים, ולא למנותם כבנים ממשיכים – התחייבות שתזכה אותם אחר אריכות ימיה של התובעת בכל הזכויות בנחלה.

הינה כי כן, היות וטרם הושלם תהליך הפיצול וטרם נרשמו הזכויות על שם בני הזוג הרי שלא ניתן לראות את המתנה כמושלמת ומדובר כאן רק בהתחייבות לתיתה.

בעניינינו התחייבה התובעת להעניק במתנה את המיגרש לבני הזוג תוך ויתור מפורש בכתב על זכות החזרה ממתן המתנה הכלול בסעיף 12 להסכם, כדלקמן: "האימא מצהירה ומאשרת בזאת כי היתחייבותה כמפורט בהסכם זה, הנה התחייבות בלתי חוזרת לכל דבר ועניין, שכן על סמך התחייבות זו עומדים .. (בני הזוג – א.ב.ד) להשקיע ממון רב מעבר לממון שכבר השקיעו בבניית הבית והכולל הליכי רשוי, הליך פארצלציה, תשלום לרשות מקרקעי ישראל". על ויתור זה מעיד גם ייפוי הכח הבלתי חוזר שעליו חתמה התובעת לצד הסכם המתנה.

...

בנוגע לבחינת גמירת הדעת בהסכמי מתנה נקבע: "כאשר דנים אנו בעיסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה... נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת-הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה". [ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 597 (1998)].

מסקנה זו עולה בבירור מטענות התובעת בעצמה "כיום מאחר ובתה .. מתגרשת "מהנתבע", ברור לתובעת, כי יש לעצור את הליך הפרצלציה, והענקת המתנה "לנתבע"" (סעיף 27.4 לכתב התביעה).

סיכומו של דבר הוא שנדחית תביעת התובעת לביטול הסכם המתנה.

· הזכויות בדירה הועברו במסגרת פירוק שתוף, כאשר זכויות החייב בדירה הועברו למשיבה בשלמותן ובתמורה החייב קיבל את זכות ה"בן הממשיך", או כך לפחות, האמינה המשיבה בעת עריכת ההסכם – שהיא מוותרת לו על הזכויות כבן ממשיך.

בתצהירי המתנה נרשם שהעברת הזכויות הנה כדי שבני הזוג יבנו את ביתם בקומת העמודים.

זכויות אלה, עד שלא הסתיים רשומן הנן זכויות ש"המעניק" רשאי לבטלן כפי שהתברר, לא העניקו לחייב זכויות של "בן ממשיך" כלל ועיקר.

...

אשר על כן, אני מורה כדלקמן: אני דוחה את בקשת המשיבה להורות על ביטול העיקולים.

אני מורה על ביטול ההענקה ועל ביטול הערות האזהרה שנרשמו מכוח ייפוי הכח ו/או הסכמי המתנה, ו/או הסכם הגירושין.

אני מורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון בין השותפים בסכומים ובחלקים כפי שהמליץ השמאי/מהנדס מטעם בית המשפט.