התרשלות מועצה מקומית בנזילת ביוב בשטח פרטי

בבוא התובע לחבר את מערכת הביוב הפרטית לציבורית התברר שמנקודת הביוב האחרונה בביתו של התובע בשיפוע של 2% אל שוחת החיבור שהכינה המועצה מדובר בשיפוע הפוך; באופן ששוחת החיבור שהכינה המועצה גבוהה מנקודת הביוב האחרונה בשטחו של התובע כך שלא יכולה להיות זרימה תקינה של הביוב משטחו של התובע לביוב המרכזי.

יוצא איפוא שהבחירה התכנונית באשר לגובה קו הביוב או עומק שוחת החיבור ביחס לפני השטח באופן שלא מאפשר חיבור בשיפוע מתאים מתשתית הביוב במגרשו של התובע היא טעות תכנונית או התרשלות מצד המועצה המקומית.

בנסיבות כאלה בדין תובע התובע הנמכת שוחת החיבור כדי לאפשר לו חיבור בשיפוע מתאים לפינוי נוזלים ומוצקים.

...

יוצא אפוא שהבחירה התכנונית באשר לגובה קו הביוב או עומק שוחת החיבור ביחס לפני השטח באופן שלא מאפשר חיבור בשיפוע מתאים מתשתית הביוב במגרשו של התובע היא טעות תכנונית או התרשלות מצד המועצה המקומית.

מכאן מתחזקת המסקנה כי היה מקום מלכתחילה להתחשב במפלס תשתית הביוב במגרשו של התובע בעת תכנון מערכת הביוב המרכזית וכי לא היתה מניעה תכנונית לעשות כן. יש לשלול טענת הנתבעת לפיה התובע הניח את קו הביוב הפרטי בטרם ניתנה לו הנחיה לעשות כן ו/או ללא תיאום הנדסי.

התוצאה: אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 20,000 ₪ בתוספת 6,000 ₪ הוצאות משפט תוך 30 ימים מהיום.

הוא נישאל אם נערך רישום יומי אודות מועדי ביצוע הניקיון וענה כי : "המנקה לא עובדת שלי, אני לא חייב לה ניהול שעות או רישומים. אם זה לפי שעות, החב' של הניקיון מבקשת רישום. בדרך כלל בעיית הניקיון, כל הזמן חסרות מנקות, או שאני מביא מישהי, מנקה רוסיה, פרטית, אני משלם לה מזומן מהכיס שלי, לפני שנה – שנתיים התקשרנו עם חברה שעושה את הניקיון. במועד הרלוואנטי לתביעה איני זוכר מי נקתה. עברו 5 שנים. המנקה יכולה להתחלף כל יום. אין מה לעשות. אין לי אחוזים." (ראו: עמ' 14 לפרוטוקול שורות 20-24).

שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, שבוחן האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית והאם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של הארוע המתואר בכתב התביעה קיימת חובת זהירות קונקרטית (ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (להלן: "עניין ועקנין")).

נציגי הנתבעת 1 העידו לפניי ואשרו כי מקום התאונה – הינו בשליטתה הבלעדית של הנתבעת 1 וכי היא זו אשר מפעילה את המקום ואחראית על הניקיון והבטיחות בו. חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת כידוע על פי מבחן הצפיות, ובהתאם הנתבעת 1 יכולה הייתה לצפות שאם השירותים לא יעברו ניקיון באופן שוטף, והמים שבאופן טבעי נוזלים מהכיור במהלך שימוש בו עלולים להרטיב את הריצפה , משתמשי השירותים עלולים להפגע.

באשר לנטל המוטל על הנתבעת 1, ניתן להקיש מדברים שקבע בית המשפט בעיניין אחריותן של רשויות מקומיות למפגעים בשטחן – אפנה בעיניין זה לבע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עריית נתניה [פורסם בנבו] (31/10/99): "קיומו של המפגע, חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית, מצביע על רשלנות לכאורה, ועל כן עובר הנטל על הערייה להוכיח שלא תחוב בנזיקין. יפים לענין זה דברי הנשיא שמגר, בע"א 73/86 שטרנברג נ' עריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, 347, במקרה הדומה להפליא בנסיבותיו לענייננו (הגם ששם המדובר במפגע במדרכה שנבע בהצפה ממערכת הביוב):

...

בנסיבות אלה אני קובעת, כי אשמו התורם של התובע עומד על 25%.

לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי מחייב פסיקת פיצויי בגין מרכיב זה וטענת התובע בהקשר זה נדחית.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעות.

לטענת המועצה, לא רבצה עליה אחריות לתיקון המפגע, מאחר ונזילת הביוב התרחשה בשטח פרטי של התובעים והשכן.

החיקוק הקובע את סמכותה וחובתה של רשות מקומית נועד, ראשון לכל, להבטיח את טובת תושבי הרשות, שהתובעים נמנים עליהם; (ג) הפרת החובה על ידי המזיק - המועצה לא הפעילה מבעוד מועד את סמכויותיה על-פי חוק הביוב לשם תיקון הנזילה, ובכך הפרה את החובה המוטלת עליה; (ד) גרימת נזק והקשר הסיבתי בינו לבין ההפרה - יסוד זה ביחד עם יסוד הקשר הסיבתי הנו יסוד משותף לעוולת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות; (ה) הנזק שניגרם הנו מסוג הנזקים אליו נתכוון החיקוק - השאלה היא מה הם האינטרסים שהמחוקק התכוון להגן עליהם בהכלילו את הוראת סעיף 10 בחוק הביוב.

...

המסקנה היא כי עלה בידי התובעים להוכיח כי המועצה הפרה את החובה הקבועה בסעיף 10 לחוק הביוב.

סבורני כי לאור עובדות כתב התביעה, אין יסוד לטענה זו, מאחר והתובעים אינם נמנים על המנויים בתוספת לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992 הרשאים להגיש תובענה לפי חוק זה. כמו כן, אין לומר כי המועצה שביצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה בכך שלא קיימה את הוראות סעיפים 3 ו-4 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, וזאת לאור הוראת סעיף 17 לחוק זה, לפיו אף אם עסקינן בזיהום אוויר או ריח, הוא אינו נתון לתחולת חוק זה. לא מתקיימות בענייננו הנסיבות המצמיחות עוולה של מטרד ליחיד, כהגדרתה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין, ולפיכך נדחית טענת התובעים לקיום עוולה זו. התוצאה התובעים הוכיחו כי המועצה התרשלה והפרה חובה חקוקה.

אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים (ביחד ולחוד) סך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית החל ממועד הגשת התביעה, 25.4.2010, ועד לתשלום המלא בפועל.

לטענת התובע, הנוזלים האמורים היוו את הגורם העקרי והבלעדי לתאונה וכפועל יוצא מכך: לנזקים שנגרמו לו. בנסיבות אלה ובשים לב לאחריות המוטלת על המועצה המקומית, בתפקידה ככזו ובהיבטים הרלבאנטיים דוגמאת שמירת ניקיון, תחזוקת כבישים המצויים בתחום שיפוטה, מניעת מפגעים, אחזקת מערכת הביוב וכיו"ב עותר התובע לחייבה בתשלום נזקיו.

לגופה של תביעה טען התאגיד כי התביעה הנה קנטרנית וטורדנית; נזילת המים/מי הביוב, ככל שהייתה, לא נבעה ממערכת הביוב הציבורית אלא ממערכת ביוב פרטית של מר קפטאן יאסין שהנו בעל חנות דגים הסמוכה למקום התאונה או מאחד מבתי העסק הסמוך לכביש באופן שלתאגיד המים אין כל שליטה או אחריות על כך בהתאם לסמכויות המוקנות לו על פי חוק; לעניין עבודות התיקון שבוצעו - נטען כי אלה בוצעו חודשים לאחר התאונה וכי הצגת הדברים באופן בו הוצגו בכתב התביעה - מטעה.

סוגיית מקור המים שנזלו על הכביש, ככל שנזלו, ואפיון המים (מים רגילים, מי ביוב, מי סבון וכיו"ב) רלבאנטית לא רק במישור היחסים שבין הנתבעת וצד ג' אלא בראש ובראשונה במישור היחסים שבין התובע והנתבעת בשים לב לכך שהתובע טען ליריבות אך ורק אל מול המועצה בשים לב לעילת הרשלנות ולנסיבות שצוינו בכתב תביעתו.

משלא הוברר ולא הוכח מה היה המפגע הנטען ומה מקורו כיצד הייתה המועצה מצופה להיתגונן מפני התביעה ולהציג נתונים לגבי פעולות כאלה ואחרות שנקטה למניעתו או להפסקתו ? בעיניין זה יש טעם בדברי ב"כ הנתבעת - והדברים אף מוצאים ביטוי ברוח דומה בשורה ארוכה של פסקי דין- לפיהם רשות מקומית אינה נושאת באחריות מוחלטת לכל מה שמתרחש בשטחה למן נפילת עץ ועד החלקה עקב מפגעים כאלה ואחרים אלא הדברים טעונים הוכחה ספציפית וקונקרטית בכל מקרה ומקרה.

...

בעניין זה מקובלת עליי עמדת ב"כ התאגיד כי התמונות שהוצגו בהקשר זה על ידי העד מטעם התובע והאופן בו הוצגו לפיה כביכול למחרת היום בוצע התיקון הנטען הוכחו כלא נכונות, שלא לומר - מטעות.

סוף דבר מהמקובץ עולה כי בשים לב לנטל ההוכחה המוטל על התובע - דין התביעה להידחות.

עם דחיית התביעה נדחית מאליה גם הודעת צד ג'.

בית משפט השלום בעפולה ת"א 67-05-23 אגמון שרף ואח' נ' ועד מקומי בית שערים ואח' תיק חצוני: מספר בקשה:1 לפני כבוד השופט ויסאם חיר מבקשים 1. רינת אגמון שרף 2. מרדכי שרף 3. מאירה עמיבר 4. גור עמיבר 5. אורטל מאירוביץ 6. יובל מאירוביץ 7. הילה קונס משיבים 1. סיגמא יזמות נדל"ן ופרוייקטים 2. אור ונחלה בע"מ 3. מועצה מקומית רמת ישי 4. מעיינות העמקים בע"מ 5. בית שערים – מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ – נתבע פורמלי החלטה

על המשיבות 3-4 לבצע את כל אותן פעולות להקטנת ו/או להפחתת נזילות הביוב והמים במגרשי בתי המבקשים שכן הדבר מגביר את הלחץ ההידראולי על הקיר תמך ועלול להביא להתמוטטותו בכל רגע ובכלל זה לפעול לבצוע טפול מידי בשיפוע נקוז בחלק הצבורי עד רחוב הדפנה מצפון, פתיחה מיידית של קולטני ביוב ונקוז סמוכים, טפול מידי בנקוז קיר התמך ותיקון לאלתר של כל הליקויים במערכות הביוב (והנקוז אם חוברו) למניעת הצפות נוספות במגרשים.

לקבוע, כי הנתבעות 3-4 התרשלו בכך שהתקינו את שוחות הנקוז והביוב בתחומי בתי התובעים הגם שידעו מזה שנים על ההצפות בשוחות ובחצרות התובעים, לא דאגו למנוע או לטפל בהזרמת המים, השפכים והביוב לשטחי הבתים ולשצ"פ ולא פעלו להעתקת קוי הביוב והנקוז מהחצרות, באופן שהיה בו למנוע את המשך המפגעים והנזקים שנגרמו לתובעים, חרף הבטחותיהם כי יעשו כן, בכתב ובעל פה. רקע עובדתי המשיבות 1-2 הנן היזם ו/או הקבלן המבצע (לפי הנטען), שבנה את הבתים הדו משפחתיים, לרבות את הקיר התמך.

מהאמור עולה, כי קיימות עובדות וטענות שונות המכרסמות בעוצמת עילת התביעה כנגד המשיבה 3 (המועצה), וכי לא ניתן לדעת ברמה הנדרשת בשלב זה האם מדובר בהצפות מקוו הנקוז העירוני שבאחריות המועצה או מהצפה עקב ניקוזים פרטיים בשטחם של המבקשים או ממערכת הביוב שבאחריות התאגיד.

...

מהאמור עולה, כי גם תנאי זה למתן סעד זמני לא מתקיים ביחס למבקשים, ומשכך דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות.

לסיכום, המבקשים הם שגילו לראשונה את הנזקים הנטענים בקיר התמך מיד עם היווצרותם לראשונה, ואם היו פועלים כבר אז לתקן את הנזקים היה ניתן למנוע את החרפת המצב.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות.