התרשלות הנתבעת בהגשת כתב אישום נגד התובעת

רקע כללי התובעת הגישה תביעה זו לפצוי בגין נזק גוף שניגרם לה, לטענתה, כתוצאה מרשלנות הנתבעת, בהגשת כתב אישום כנגדה, שהביא למעצרה של התובעת לתקופה ממשוכת של אחד עשר חודשים וחצי, עד לזיכויה בבית המשפט.

...

הנתבעת טענה כי אין יסוד לטענת הרשלנות, שכן למרות הזיכוי בסופו של דבר, התנהלות המדינה היתה התנהלות סבירה וראויה לאורך כל הדרך: ראשית, נטען כי ב"כ התובעת עצמו הסכים בתחילת הדיון לקיומן של ראיות לכאורה, כך שעמדה לדיון רק סוגיית עילת המעצר, ולנוכח תסקירי שירות המבחן אשר לימדו על הערכת סיכון גבוהה מאד, לא היה מנוס ממעצרה של התובעת.

סיכומו של דבר - השילוב של שלושת השיקולים: כי עניין הפגיעה העצמית והסכין היה ידוע גם ללא החומר, כי החומר הומצא בסופו של דבר בשלב מקדמי, וכי הזיכוי לא היה קשור לחומר שבתיקי הרווחה ובית הספר – מוביל בהכרח למסקנה של העדר קשר סיבתי בין המחדל שבהעדר איסוף החומר מהתיקים לזיכוי.

בית המשפט פירט בהכרעת הדין, שורה ארוכה של תמיהות שעלו מחקירתה הנגדית של הקטינה, והן שהביאו בסופו של דבר לזיכוי מחמת הספק.

סיכומו של דבר לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע טוען לרשלנות של הנתבעת בהגשת כתב האישום ובקשות המעצר, ומבקש לפסוק לו פיצויים בסך 2,338,000 ₪.

בדין הגישה הנתבעת נגד התובע כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, על יסוד מכלול הראיות שהיו בידה בזמן אמת, ובהיתחשב בעברו הפלילי של התובע שריצה עונש מאסר בפועל בגין עבירות זהות זמן קצר לפני הארוע מושא כתב האישום.

...

בית המשפט (כב' השופט רועי פרי) קיבל את בקשת הנאשם וקבע, בין היתר: "המשיב שומר קלה כחמורה על תנאי השחרור, מבלי שנרשמו לחובתו הפרות כלשהן והחשוב מכל הוא לא יצר לאורך התקופה קשר עם המתלוננת ושמר על ההרחקה ממנה. בנסיבות אלו מצאתי להיעתר חלקית לבקשת ההגנה, ובתוך כך התנאים המגבילים יהפכו למעצר בית לילי בלבד, בפיקוח, בין השעות 22:00 ל- 7:00 בבוקר. וביתר שעות היממה יוכל המשיב לצאת ללא פיקוח, לכל פעילות חוקית, לרבות המשך הטיפול במסגרת צו פיקוח המעצרים ומציאת עבודה חוקית." במקביל לדיונים בתיקי המעצר, החל להתנהל הדיון בתיק הפלילי עצמו.

נדחית גם טענתו המרכזית של התובע בדבר רשלנות של המשטרה בהגשת כתב האישום ובהגשת בקשות המעצר.

על יסוד כל אלה, החלטתי לדחות את התביעה.

סוף דבר נגד התובע הוגש כתב אישום בגין תקיפת בת זוגו והוא ישב במעצר מיום 26/4/2018 עד ליום 10/6/2018, ומיום זה שהה ב"מעצר בית" עד ליום 12/3/2019.

לפיכך, החלטתי לדחות את התביעה.

הנתבעים מצידם הגישו בד בבד עם כתב הגנתם תביעה שכנגד שבה עתרו לפצות אותם בגין התגמולים שהמדינה משלמת ותשלם למשפחות החיילים המנוחים נוכח תרומתו של התובע להתרחשות ובכלל זה משהתובע תקף את החיילים יחד עם אחרים ובהתנהלותו הרשלנית לא מנע את מותם.

התובע הפנה עוד לפסק הדין בת"א (מחוזי תל אביב) 1173/06 שובר נ' מדינת ישראל (3.6.10) שם נדון עניינו של מי שנעצר ל-88 ימים שלאחר מכן בוטל כתב האישום שהוגש נגדו, ונפסק פיצוי בסך 1.1 מיליון ₪ עבור כאב וסבל, ועגמת נפש ואובדן הנאות חיים.

...

משכך, ונוכח המסקנה שאליה הגעתי כי דין התביעה העיקרית להידחות, התייתר הצורך לדון בתביעה שכנגד (ראו גם ס' 12 לסיכומי המדינה).

לסיכום פרק זה: ראינו למעלה כי דין תביעתו של התובע להידחות.

סיכום ותוצאה נוכח כלל האמור לעיל: תביעת התובע נדחית.

הנתבעות דוחות את טענת התובעת להסתמכות על "אישור הערייה" להעברת הזכויות וטוענות כי המסמך מתייחס רק לחובות לעירייה, ולא לשאלה אם הנכס בנוי היתר כדין ללא חריגות בנייה; הנתבעות טוענות שלא ננקטים הליכים משפטיים כנגד עבירות בניה ישנות, ולא ברור כיצד הגשת כתב אישום נגד התובעת היה מקטין את נזקיה.

עניינה של התביעה הוא בטענת התובעת כי הדירה ניבנתה בחריגות בנייה על ידי הקבלן ובמצבה זה נימסרה לבעלה המנוח של התובעת (ממנו קיבלה התובעת את הזכויות בדירה), וכי הנתבעות התרשלו בכך שלא נקטו כנגד הקבלן שבנה את הבניין בהליכים משפטיים בגין חריגות הבנייה שבנה ונתנו טופס 4 ואשור איכלוס לדירה במצבה זה, וכן באי מסירת הנתבעות מידע אודות חריגות הבנייה כל השנים, בכך שלא רשמו הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין בגין חריגות הבנייה, ובהנפקתן אישורי ערייה פעמיים ללא הסתייגות להעברת זכויות בדירה.

...

הנתבעות אמנם צרפו לסיכומים אסמכתא לתשלום סך של 41,007 ₪ בגין חוות דעת השמאי צור, אולם בשים למהות חוות הדעת , תוכנה והשפעתה על תוצאות ההליך - אני סבורה שסכום זה חורג מההוצאות הסבירות וההוגנות שיש לפסוק.

ההודעה לצד שלישי, אף היא, נדחית.

עם זאת, לאור קביעותיי ביחס לכיסוי הביטוחי, אני סבורה שהיה הצדקה להגשת ההודעה לצד שלישי ושיש לחייב את איילון בתשלום הוצאות אגרת משפט של הנתבעות בגין ההודעה לצד שלישי כפי שפסקתי.

עסקינן בתביעה על סך של 924,332 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעות, עריית ת"א והועדה המקומית לתיכנון ובנייה, בטענה כי הן התרשלו במילוי חובתן וכי בשל רשלנותן היא מכרה דירה מבלי לדעת שאין לדירה היתר בנייה התואם את מצבה, הוציאה הוצאות רבות לצורך קבלת ההיתר שלא ניתן וכפועל יוצא מכך הקונים שרכשו את הדירה לא שילמו את מלוא תמורת המכר והוצאותיה לצורך קבלת ההיתר ירדו לטמיון.

הנתבעות דוחות את טענת התובעת להסתמכות על "אישור הערייה" להעברת הזכויות וטוענות כי המסמך מתייחס רק לחובות לעירייה, ולא לשאלה אם הנכס בנוי היתר כדין ללא חריגות בנייה; נטען שהנתבעות אינן נוקטות בהליכים משפטיים כנגד עבירות בניה ישנות, ולא ברור כיצד הגשת כתב אישום נגד התובעת היה מקטין את נזקיה.

...

ההודעה לצד שלישי, אף היא, נדחית.

בשים לב לתוכן חוות דעת השמאי צור והשפעתה על תוצאות ההליך, אני סבורה שסכום זה חורג מהוצאות סבירות והוגנות שיש לפסוק, וכי בגין חוות דעת המומחה צור ועדותו על התובעת לשלם לנתבעות סך כולל של 15,000 ₪ בנוסף לסכום הוצאות שפסקתי לעיל.

עם זאת לאור קביעותיי ביחס לכיסוי הביטוחי, אני סבורה שיש לחייב את איילון בתשלום הוצאות אגרת משפט של הנתבעות בגין ההודעה לצד שלישי כפי שפסקתי.