התקנת מערכת איכון ברכב מול הזכות לפרטיות במקום העבודה

בפסיקת בית המשפט העליון מקבלים הדברים ביטוי בלשון זו - "זכותו של העובד לשמור על תנאי עבודתו המקוריים נסוגה, בהסכמתו המשתמעת, בפני הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, קרי, זכותו של המעביד ליישם את השינויים הדרושים לתפעולו השוטף והתקין של מקום עסקו." (בג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האוירית לישראל בע"מ, מיום 2.6.04).

עוד נקבע בעיניין טפקו כי האבחנה של עבודה בחצר המפעל מול עבודה מחוץ לחצר אינה מצדיקה החלה שונה של החוק.

בית הדין הארצי היתייחס להחלת חריג הפיקוח על נהגים וקבע - "יכול, כמובן, שתנאי העבודה ונסיבותיה של נהג יהיו כאלה, שבהם אין למעביד כל אפשרות פקוח על שעות העבודה, אך במה דברים אמורים? בנהג שהרכב מסור לרשותו, יוצא בבוקר לעבודתו מביתו, עוסק במשך היום בעבודה, לפי סדרי העבודה שהוא קובע, ומסיים את יום עבודתו, תוך התחייבות להתייצב במקום העבודה לקבלת הוראות". (דב"ע לג/4-2 רון נ' המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד 386).

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ (מיום 24.2.15) בעיניינו של נהג של חלוקת פירות במרכזים לוגיסטיים של רשת שיווק במרכז הארץ כך: "האם תנאי עבודתו של המערער לא אפשרו לחברה כל פקוח על שעות העבודה והמנוחה שלו? לטעמינו התשובה לכך היא שלילית. החברה לא הוכיחה, מדוע לא ניתן לפקח על שעות העבודה והמנוחה של המערער. למשל מדוע לא ניתן לנהל רשומי נוכחות על שעת ההתייצבות לטעינה במחסן בית האריזה, ועל היציאה ממנו, וכן על שעת היציאה לנסיעה לפי סידור העבודה, ההגעה למרכזים הלוגיסטיים, ההמתנה לפריקה שם, היציאה מהם והנסיעה בחזרה. אכן יכול ויטען כי לחברה אין יכולת לבחון את הדווח של המערער, כפי שנקבע בעיניין גמליאל. אלא שלטעמינו, מאז המועד בו נדון המקרה של גמליאל ועד ימינו ניכנסו טכנולוגיות המאפשרות לשמור על קשר רציף עם נהג, ולפקח על שעות עבודתו, גם מבלי שטכנולוגיות אלה יפגעו בפרטיותו מעל הנידרש. כך למשל, אין מניעה מלקבל דווח על שעת יציאה, מסלול נסיעה מועדי הגעה ויציאה מהמרכזים הלוגיסטיים וכיוצ"ב. כך, שביחד עם הטכוגרף, יאפשרו לבחון, מהן שעות העבודה של המערער, ועוד כהנה אמצעי פקוח, וזאת אף מבלי להדרש למחלוקת אודות המשמעות שיש ליתן בענייננו למערכת האיתוראן שהותקנה. במקרה זה, לפחות לטענת החברה, ניהל המערער יומני הובלות. אמנם, יומנים אלה לא כללו את הנתונים האמורים, אך לא היה כל קושי לידרוש כי נתונים אלה יופיעו. זאת ועוד, בשונה מהמקרה שנידון בעיניין גמליאל, כאן למערער היה קשר עם מקום העבודה לפחות פעם ביום, דבר שאיפשר לבחון את סבירות דווחי המערער". העובדה כי בסופו של דבר הכניסה הנתבעת שעון נוכחות למפעלה והתובע החתים שעון מדי בוקר עם הגעתו לעבודה ובסיום של יום העבודה ובהתאם לכך תוגמל על שעות נוספות שעבד, מצביעה על כך כי אף הנתבעת עצמה ראתה בתובע כעובד שחוק שעות עבודה ומנוחה חל עליו.

...

הנתבעת לא הוכיחה כי התובע שהה בהפסקות כהגדרתן בחוק שעות עבודה ומנוחה ולפיכך נדחית טענת הקיזוז.

סיכום הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: יתרת דמי הבראה 107 ₪.

יתר עילות התביעה נדחות.

עוד ציינה הנתבעת, כי בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 אין במתן דוחות האיכון על פי הוראות ביה"ד בגין רכבי הנתבעת כדי להטריד את התובע בצורה כזאת או אחרת ואין בכך כדי לפגוע בפרטיות התובע.

לעניין טענותיו של התובע לפגיעה בפרטיות ולקבלת מיסמך חתום לפיו הסכים בתחילת העסקתו לבצוע מעקב באמצעות איתוראן, אציין כדלקמן: לקבלת מיסמך חתום המאשר הסכמה למעקב אין קשר לסוגיית גילוי מסמכים שכן בעיניין גילוי מסמכים יש לשקול באופן פרטני את אינטרס הגילוי מול אינטרס הפרטיות.

לנוכח האמור ובהתאם להלכה שנקבעה בתיק ע"ע (ארצי) 40711-04-17 פישר תעשיות פרמצבטיות בע"מ – אברהם שטטר, 4.3.18, מצאתי לאזן בין האינטרסים השונים על ידי כך שהנתונים יועברו קודם לתובע אשר יהא רשאי להשחיר את המידע העודף, כאמור בעיניין פישר: "השמטת מידע עודף מאפשרת גילוי חלקי של מידע מקום בו הגילוי הכולל והרחב פוגע פגיעה שאינה מידתית באינטרסים משפטיים הראויים להגנה לרבות הזכות לפרטיות. ..... אולם, להשחרה צפויה להיות משמעות ראייתית, שכן משמעותה היא הודאה בכך שבעת זו לא היה המשיב במקום הקשור לעבודתו. בדרך זו רק המידע שהעובד בחר לגלותו יגיע לידי המעסיק, ויש בידו לסנן מסירת מידע עודף. נבקש לחדד כי אופן מסירת מידע זו תורמת למיזעור הפגיעה בפרטיות, שכן ההנחה היא כי בשעות העבודה שוהה העובד במקומות לצורך עבודתו ובמסגרת תפקידו שאינם מצויים בליבת הזכות לפרטיות כלפי המעסיק, וזהו המידע שעתיד המעסיק לקבל". גילוי המסמכים כאמור, אף בשלב זה, לא יפגע בזכויות מי מהצדדים, שכן הם יוכלו להתייחס למסמכים במסגרת עדויות ראשיות בתחילת דיון ההוכחות וניתן יהיה לחקור את הצדדים בדבר הנתונים הכלולים בהם.

...

ביום 4.5.20 הוגשה תגובה מטעם התובע לפיה יש לדחות את הבקשה במתכונתה שכן לא צורף תצהיר מטעם גב' אויאר וכי על הנתבעת לצרף מסמך חתום לפיו התובע הסכים מראש עם תחילת ההעסקה כי יבוצע מעקב ע"י איתוראן ברכב שירות שקיבל מטעם הנתבעת.

לסיכום וכאמור בע"ע (ארצי) 28222-05-10 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ - יהודה פלצ'י (21.9.10): "בכל הנוגע לזכות לפרטיות של בעל דין, יש להעדיף, ככלל, את הערך של קיומו של הליך שיפוטי תקין ויעיל, הנערך ב'קלפים פתוחים'; בכל הנוגע לזכות לפרטיות של צדדים שלישיים יש ליתן משקל משמעותי לזכות לפרטיות ...; אם וככל שהמדובר בבקשה לעיון וגילוי במסמכים הפוגעים בפרטיותם של צדדים שלישיים, על בית הדין למצות את השיקול בדבר חלופות אחרות ...; לא נמצאו חלופות אחרות ונדרשת פגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים להליך, תצומצם הפגיעה בפרטיות להכרחי ולחיוני ביותר, כנדרש לצרכי המשפט וכעולה במדויק מטענות הצדדים ולא מעבר לכך; על בית הדין לבחון במשורה את הרלוונטיות של החומר הנדרש בהתייחס לצדדים שלישיים". מן הכלל אל הפרט: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה ובתגובות השונות, מצאתי לקבל את הבקשה.

לטענת המבקשים התקנת המערכת פוגעת פעם אחת בחשיפת ציבור הנהגים והעובדים הזכאים לרכב צמוד ובני משפחתם, לקרינה ברמה גבוהה החורגת מן המותר שכן המערכת משדרת בהספק של 2 וואט "וזאת מבלי שניתן היתר של השר להגנת הסביבה, כנדרש על פי חוק הקרינה הבלתי מייננת, התשנ"ו 2006" (להלן – "חוק הקרינה") (סעיף 5.1 לבקשה), ופעם שניה פוגעת "פגיעה חמורה בצינעת הפרט של העובדים, בזכויות העובדים ובתנאי עבודתם ואף פוגעת בזכות לפרטיות של בני משפחתם העושים שימוש ברכב ברשות וכדין" (סעיף 5.2 לבקשה).

המחלוקת השאלה העיקרית שבמחלוקת, היא האם עומדת למדינה הזכות להתקין ולהפעיל את מערכת האיכון – מערכת הפוינטר, ברכבי המדינה ובכך לאסוף מידע על היתנהלות הנהגים הן מבחינת שימוש ברכב והן מבחינת בטיחות נהיגתם, ובכלל זה ביחס לרכבי העובדים שמשמשים את העובדים גם מחוץ לשעות העבודה - בחייהם האישיים ואת בני משפחותיהם.

בעדותו העיד כך: "עו"ד א. גורביץ: .. האם אתה אישית שקלת את האנטרס הזה כשאתה שוקל כאיכות סביבה ומנהל הרכב, מול הפגיעה בפרטיות של העובד שהעבודה שלו זה לנהוג באותו רכב והוא עמד באזשהו מקום שעה ודקה?

...

לפני סיום - לטעמנו, במקרה שלפנינו, אין אנו נדרשים למשפט משווה, שכן, חובות המעסיק בהקשרים הרלוונטיים לענייננו מצויות כולן בדין הישראלי, בעיקר בהלכת איסקוב ענבר, אשר עיקריה זכו לחידוש, בהלכת עיריית קלנסאווה, על רקע החידושים הטכנולוגיים.

סוף דבר: אנו סבורים, כי מהבחינה המהותית עומדת למדינה הזכות להתקין ולהפעיל את מערכת האיכון – מערכת הפוינטר, ברכבי המדינה ובכך לאסוף מידע על התנהלות הנהגים הן מבחינת שימוש ברכב והן מבחינת בטיחות נהיגתם, שכן שתי התכליות שבבסיס רצונה של המדינה להטמיע את מערכת האיכון – הכלכלית והבטיחותית – הן, ככלל, תכליות ראויות וחיוניות במסגרת פעילות צי הרכב כחלק מעיסוקיה של המדינה, וזאת בכפוף לכך שעל המדינה להתאים ולשנות את הנוהל בהתאם להנחיות שנקבעו בפסק הדין תוך מילוי חובת היוועצות עם המבקשים.

לפיכך, אנו מורים למדינה לערוך מחדש את הנוהל "תפיסת ניהול לתפעול מערכת לאיכון ורישום נסיעות ברכב ממשלתי", בשים לב לקביעות המנחות בפסק דין זה, תוך היוועצות עם המבקשים.

כך לדוגמא, נקבע בעיניין ס"ק (עבודה ב"ש) 1026/06 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - תש"ן תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, פסקה 35 (פורסם בנבו, 2006, להלן: "עניין תש"ן"), כי אין פסול בשימוש שעושה המעסיק בנתוני מכשיר איתוראן שהותקן ברכבו של העובד לצרכי פקוח על מקום הימצא העובד בשעות עבודתו: "לא מצאנו ממש בטענות המבקשת לפיהן השמוש שעשתה המשיבה בדו"חות איתוראן מהוה פגיעה בפרטיות. מדובר בעובדי המשיבה, הנוהגים לצורך עבודתם בכלי רכב השייכים למשיבה. בכלי הרכב מותקנים מכשירי איתוראן. הדו"חות של איתוראן המלמדים היכן היו העובדים, מתייחסים לשעות העבודה של העובדים ולא מעבר לכך. איתור מקום הימצאם של העובדים בזמן העבודה עת מדובר בעבודה שמטיבה הנה ניידת, אינו פוגע בפרטיות, והוא בא לסייע בידי המעבידים לפקח על העובדים. זאת במיוחד כאשר העובד מוסר מידע בדו"חות הנוכחות היכן הוא נמצא והבדיקה של המעביד נעשית בדיעבד". ראו גם: עב' (איזורי נצ') 1861/03 יואל קלמר - מעדני מזרע־קבוץ מזרע (פורסם בנבו,2007); עב' (איזורי י-ם) 2445/05 אלכסנדר וישניאקוב - אס.ר. שנוע בע"מ פורסם בנבו, 2008), וכן : ס"ע (איזורי ת"א) 37887-04-12 ג.ק. מערכות מתקדמות לניקוי בע"מ נ' אלון עובדיה, פסקה 87, פורסם בנבו, 2016).

זאת משום שמדובר במידע שהמעביד זכאי לקבלו משחובתו של העובד להמצא במקום העבודה בשעות העבודה, דבר המהוה חלק מהסכם העבודה שלו עם המעסיק (פסקה 7; ראו גם: עניין פלונית, בפיסקה 64 וכן: ולך, מעקב אחר עובדים במקום העבודה, שם (בעמ' 512), מתייחסת המחברת לעניין תש"ן ומציינת בהתייחס לפסק הדין כי: "נראה לי כי גישה זו נכונה. בעת שעבודה מתבצעת רובה ככולה בשטח שבו למעביד לא יכול להיות פקוח עליו, אין כל פגם בבדיקת המעביד באמצעות איכון אם אכן העובד מצוי בעבודה או באיזור שבו אמור להמצא בו, ואינני רואה בכך חדירה אסורה לפרטיותו, אך זאת בשני סייגים: האחד, על העובד לדעת מראש, ויש ליידע אותו במפורש, כי המכשיר משמש את המעביד גם לאיתור מקום המצאו... הסייג השני הוא כי בשונה מהדווח על מקום המצאו של העובד, שזוהי זכותו של המעביד לדעת כדי לוודא שהעובד אכן נוכח בעבודה אין על המעביד ככלל לתחקר את העובד כדי לדעת היכן בדיוק היה בעת שדיווח דיווח שקרי על המצאו במקום אחר לצורכי עבודה מעבר לנדרש, אלא אם קבלת המידע דרושה למטרה לגיטימית... די בעצם קבלת המידע שבעת שהעובד היה אמור להמצא במקום מסוים לצורך ביצוע עבודתו, בדיקת האיכון הוכיחה כי שהה במקום אחר לגמרי. יש להוסיף ולומר בהקשר זה כי לאחר שיצא תיקון 24 לחוק הגנת השכר, ומאחר שסעיף 26ב' לחוק הגנת השכר...שינה את נטלי הראיה לעניין שעות עבודה ושעות נוספות והעבירו אל שכם המעביד, הרי שאין למעביד כל דרך לבדוק היכן עובדי השטח היו בשעות העבודה ולוודא כי דיווחיהם...הם דיווחי אמת. אין כל היגיון למנוע מהמעביד להשתמש באיכון, בהיותו הכלי היחיד כימעט העומד לרשותו כדי להוכיח היכן היה העובד בזמן מסוים, והוא הדין במקרה ההפוך, כאשר העובד יבקש להשתמש בנתוני האיכון כדי להוכיח שאכן היה במקום שבו נידרש להיות לצורכי עבודה ומתי". טל גולן, "העין הבוחנת והצופה: הסדרה ומשטור של היתנהגות עובדים במקום העבודה" בתוך: משפט, חברה ותרבות - מסדירים רגולציה: משפט ומדיניות, 515 (2016, להלן: גולן, היתנהגות עובדים), עומד על כך שיחסי העבודה המודרניים, הגמישים יותר לכאורה, לא בהכרח שיחררו את העובדים משליטת המעביד, כאשר הזירה המרכזית היא שאלת המידע שהמעסיק מעונין בו, אל מול פרטיות העובד.

...

נוכח ההפניה בסעיף 8.13 לנספח 140, לא ניתן לומר כי משרד הביטחון נהג בחוסר סבירות בסוגיה זו, ולפיכך איני מוצאת לקבל טענות העותרת בעניין זה. סוף דבר דין העתירות להתקבל.

אני סבורה כי מחויבותנו כחברה לטיפול המיטבי בנכי צה"ל אינה באה לידי ביטוי כנדרש בהוראות המכרז, הן מבחינת תנאי המטפלים הסיעודיים, שעלולים להביא לירידה ברמת העובדים וממילא לפגיעה בנכים, הן בהוראות נוספות המביאה לפגיעה בנכים, כגון דרישה להחתמה סלולרית מבוססת מיקום בעלולה להביא לפגיעה בפרטיותם.

אני סבורה כי לא היה מקום לטענות אלו, הן לאור העובדה שמשרד הבטחון הוציא את המכרז הראשון בעניין זה (שלא צלח) רק 16 שנה לאחר שהיה מחובתו לעשות כן, ובעיקר כאשר מרבית טענות העותרים נמצאו מוצדקות.

תוכן ההודעה כדלקמן: "בזכות הסירטון המופיע באנטרנט, קיים כנגד קרסוצקי אלברטו (אוסקר) תביעה משפטית פלילית מס' תיק פ1185/08 בבית משפט השלום ברחובות, בגין ואנדליזם מתמשך (כשנתיים של השחטת רכוש) של חדר מדרגות ורכב של השכן. בסירטון שהגיע לידי נראה קרסוצקי כשהוא מלכלך, מפזר חומר לא מזוהה בעציץ ופוגע בכניסה של הדיירים ממול. חשוב לציין כי למיטב הבנתי לא היה כל סיכסוך בין השכנים לפני סדרת ההטרדות. אני רק מעוניינת כי תראו במו עיניכם מי הוא האיש אשר עימו אתם עובדים" [השגיאות במקור-א.ש.; נספח 8 לת/4] ביום 6.11.08 שלחו הנתבעים הודעת דואר אלקטרוני נוספת אל מנהלו הישיר של מר קרסוצקי במקום עבודתו ובה נכתב כדלקמן: "...ראית את הסרטים על קרסוצקי ב-youtube.com?

מכתבי הטענות ועדויות הצדדים לפניי עולה שבין הצדדים שררה מערכת יחסים עכורה ומורכבת על רקע האשמות הדדיות.

על כן אין תועלת ציבורית בדברים שכתבו הנתבעים בהודעות דואר אלקטרוניות [ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 175, 194].

נזקים לרכוש: לטענת הנתבעים, לאחר התקנת המצלמה הנסתרת ניצפה מר קרסוצקי בארבעה מועדים שונים כשהוא יוצא מביתו ומבצע פעולות שונות כדלקמן: אוסף את הלכלוך מפתח ביתו ומשליך אותו מול פתח דירת הנתבעים; מפזר חומר בלתי מזוהה על העציץ, המונח ליד דלת הכניסה לדירת הנתבעים ואשר שייך להם; פוגע באריחים ליד דלת הדירה של הנתבעים.

...

התביעה כנגד גב' קרסוצקי - נדחית.

לעניין הוצאות המשפט, לאחר שהבאתי בחשבון את דרך הילוכם של הצדדים זה כלפי זה, כפי שעלה מהעדויות שהובאו לפניי, אני סבור שזה המקום שלא לפסוק הוצאות ושכר טרחה לזכות מי מהצדדים.

על כן, אני קובע שכל צד ישא בהוצאותיו.