(א1) (1) בכל בנין מגורים, ובכל בנין צבורי כהגדרתו בסעיף 158ב, שבהם מותקנת יותר ממעלית אחת יותקן באחת המעליות מנגנון פיקוד שבת; שר הפנים, באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, רשאי לפטור סוגי בנינים או מקומות מהוראות סעיף זה;
(2) לא יינתן היתר לבניית בנין שבו מתוכננת יותר ממעלית אחת שאין בו תנאי המחייב התקנת מנגנון פיקוד שבת;
(3) בסעיף זה, "מנגנון פיקוד שבת" – כהגדרתו בחוק התקנת מעליות שבת בבנינים צבוריים ובבניני מגורים (הוראות ותיקוני חקיקה), תשס"א-2001.
...
מטעם הנציגות הוגש טיעון קצר במסגרתו חזרה על עמדתה לפיה דין טענות המבקשת להידחות, אך גם בטיעון זה לא הובא כל טעם מדוע יפוצל הדיון כך שתידון בשלב ראשון רק עצם ההצדקה ליתן רשות ערעור, מקום בו נשמעו כלל טענות הצדדים לגופו של ערעור.
בנסיבות אלו, ומשכאמור שטחו הצדדים בפניי – בפירוט ובהרחבה, בכתב ובע"פ - את מכלול טענותיהם לגופו של עניין, סברתי כי לא תיפגע זכותו של שום צד ולפיכך כאמור, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות.
המבקשת לא טענה, ולו בדוחק, כי ב"דירות" שבבעלותה נעשה שימוש המחייב כי יוצמדו להן יותר משני מקומות חניה, וברור כי טענתה בעניין אישור רשות הרישוי המקומית נטענה בעלמא ודינה להידחות.
מסקנה זו נלמדת להשקפתי אף מפסיקת בית המשפט העליון לאחרונה ברע"א 6394/15 נציגות הבית המשותף קניון לב כרמיאל נ' חנית ניהול קניון כרמיאל בע"מ (17.3.16), שם נפסק, בהקשר שונה מעט, כי המפקח הוא שיכריע גם בדבר התקיימות הנסיבות המקימות את סמכותו לדון ולהכריע בסכסוך.
בנסיבות אלו, לא סברתי כי ערעור זה הוא המסגרת הדיונית להכרעה במחלוקת זו, וממילא אף לא הונחה בפניי תשתית המאפשרת הכרעה בה.
סוף דבר
דין הערעור להידחות, וכך אני מורה.
