התפטרות מרצון עקב ירידה בהיקף העבודה או שינוי בתנאים

האם שינוי תפקיד במהלך ההיריון, ללא פגיעה בהקף המשרה או בהכנסה, מהוה אף הוא עבירה על חוק עבודת נשים, ואולי אף מצריך פניה לקבלת היתר ממונה? לאחר לימוד טענות הצדדים, נחה דעתנו כי אכן כך, ולעניין זה אנו תמימי דעים עם בית-הדין האיזורי לעבודה בבאר-שבע (סע"ש 10776-11-16 קולטקר נ' דיאמנט צעצועים (1.1.18, מותב בראשות כב' סגן הנשיא צבי פרנקל)) שבאחת הפרשות הבהיר כך: " 'תכלית סעיף 9א להגן על העובדים בתקופה המוגנת. החוק בא למנוע את האפשרות שמעביד 'ילחץ' על עובדת להפחית את הקף משרתה אם אינה רוצה בכך, אך לא יהיה בכוחה להיתנגד למעביד. וכדי להיות בטוחים שהבקשה להפחתת הקף משרה היא אמיתית וכנה דורש החוק בקרה חיצונית שבמקרה שלנו נעשית מטעם שר התעשייה, המסחר והתעסוקה'.

העובדה שהתובעת עברה הלוך וחזור בין תפקיד קופאית לתפקיד מפקל"ית במהלך עבודתה ולבקשתה (ראו: עמ' 16 ש' 5 לפרוטוקול) מלמדת, כך לדעתנו, שהמעבר מתפקיד קופאית למפקל"ית לא היוה קידום מאד משמעותי עבור התובעת, שאחרת, סביר להניח שלא היתה מסכימה מרצונה לוותר על התפקיד הזה בפעם הראשונה ששמשה בו. כך גם בשל העובדה שהשכר בשני התפקידים הנו זהה, או כימעט זהה; שנית במהלך שלב הסיכומים בעל פה הקשינו על באת כוח התובעת בדיוק בנקודה זו, ושאלנו אותה כיצד מתיישבת טענתה שמעבר מתפקיד קופאית למפק"לית מהוה קידום משמעותי, עם העובדה שהתובעת עצמה ביקשה בפעם הראשונה לעזוב את התפקיד ולחזור להיות קופאית.

משכך, ואף שמצאנו שבד בבד הפרה הנתבעת את הוראות אותו החוק ממש בכך שלא פנתה לממונה בבקשה לקבלת היתר לשינוי תפקידה של התובעת, הרי שנכון לדעתנו להביא במאזן השיקולים לעניין גובה הפצוי גם את כף הזכות, ולא רק את כף החובה; שישית עם סיום עבודתה של התובעת היא מסרה להררי מכתב התפטרות (הוגש לתיק ביום 26.9.19).

נבהיר, כי לא נעלמה מאיתנו עדותה של התובעת כי כתבה את מכתב ההתפטרות בצורה "מתחנחנת" (כלשונה בסעיף 16 לתצהירה המשלים) ו"מתלקלקת" (כלשונה בעמ' 6 ש' 6 לפרוטוקול) אך לא נתנו אמון בנסיונה זה להקטין מהדברים החמים שלעיל שכתבה להררי, תוך שהיא למעשה טוענת שגם את המכתב הזה החליטה לכתוב רק כדי לא "לשרוף את הגשר" ו"להשאיר לעצמה דלת פתוחה" סעיף 15 לתצהירה המשלים); שביעית ראיות נוספות לכך שמערכת היחסים בין הררי לתובעת היתה טובה מאוד אף לאחר העברתה לתפקיד קופאית, באופן התומך אף הוא בכך שהתובעת לא חשה שנעשה לה עוול גדול בכך שהיא הפסיקה להיות מפק"לית, מצאנו גם בהתכתבויות המסרונים שבין השתיים, שבחלקן שולבו משני הצדדים סמלונים (אמוג'י) בצורת לב (נספח ד' לתצהיר הררי); ושמינית אף שכאמור לדעתנו התובעת לא הוכיחה כי שיבוצה כקופאית בסוף תקופת ההריון ולאחר חזרתה מחופשת לידה היוה עבורה "הרעת תנאים מתמשכת", הרי שנבהיר כי אפילו היתה מוכיחה זאת, הרי שלאור העובדה שהיא התפטרה, לא היתה עומדת לה טענה בדבר הפרת סעיף 9א לחוק עבודה נשים ((ראו עמדת הרוב בתיק: ע"ע 673-01-19 המטבח של רמה נ' בן דוד (5.7.20)); סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

...

נבהיר, כי לא נעלמה מאיתנו עדותה של התובעת כי כתבה את מכתב ההתפטרות בצורה "מתחנחנת" (כלשונה בסעיף 16 לתצהירה המשלים) ו"מתלקלקת" (כלשונה בעמ' 6 ש' 6 לפרוטוקול) אך לא נתנו אמון בנסיונה זה להקטין מהדברים החמים שלעיל שכתבה להררי, תוך שהיא למעשה טוענת שגם את המכתב הזה החליטה לכתוב רק כדי לא "לשרוף את הגשר" ו"להשאיר לעצמה דלת פתוחה" סעיף 15 לתצהירה המשלים); שביעית ראיות נוספות לכך שמערכת היחסים בין הררי לתובעת היתה טובה מאוד אף לאחר העברתה לתפקיד קופאית, באופן התומך אף הוא בכך שהתובעת לא חשה שנעשה לה עוול גדול בכך שהיא הפסיקה להיות מפק"לית, מצאנו גם בהתכתבויות המסרונים שבין השתיים, שבחלקן שולבו משני הצדדים סמלונים (אמוג'י) בצורת לב (נספח ד' לתצהיר הררי); ושמינית אף שכאמור לדעתנו התובעת לא הוכיחה כי שיבוצה כקופאית בסוף תקופת ההריון ולאחר חזרתה מחופשת לידה היווה עבורה "הרעת תנאים מתמשכת", הרי שנבהיר כי אפילו היתה מוכיחה זאת, הרי שלאור העובדה שהיא התפטרה, לא היתה עומדת לה טענה בדבר הפרת סעיף 9א לחוק עבודה נשים ((ראו עמדת הרוב בתיק: ע"ע 673-01-19 המטבח של רמה נ' בן דוד (5.7.20)); סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך 3,500 ₪.

משהתקבלה התביעה באופן חלקי ביותר (התביעה כומתה ל-88,193 ₪, ובסופו של דבר נקבע שהתובעת זכאית לסך של 13,500 ₪ בלבד), הנכון לדעתנו הוא לפסוק לתובעת הוצאות על הצד הנמוך.

ב-2.5.18 נדחתה הבקשה, ונקבע: "לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבור כי דין הבקשה להדחות. טענת החייבים לשינוי נסיבות וירידה משמעותית בשכר, על רקע הדיון שהתקיים ביום 1.1.8, במסגרתו הביעו החייבים את מורת רוחם מתכנית הפרעון והחלטת בית המשפט (כך בעמ' 5, ש' 5 ו-8 לפרוטוקול הדיון), וב"כ החייבים אף ציין כי "טבע האדם סביר והממוצע וההגון הוא כזה שאם יחמירו איתו, הוא עלול לא למצות את כושר ההישתכרות ולשלם הרבה פחות מהסכום שמשלם היום" (עמ' 3, ש-30-31), מלמדת על כך שהחייב בוחר שלא למצות את כושר הישתכרותו על מנת להפחית את התשלום לנושיו.

בתשובת הנאמן דאז, עו"ד אלי בן חנן, מיום 20.9.18, הוא דיווח כי: הנאמן פנה למעסיקו של החייב כדי לברר את הסיבה לפיטורי החייב, הסתבר שהחייב קיבל מהמעסיק מפרעות והלוואות רבות, אותן הסתיר מהנאמן בכך שהגיש תלושי שכר בהם נמחקו ההלוואות; מהמעסיק התברר שהחייב היתנה את המשך העסקתו בקבלת הלוואות רבות נוספות ו-"... כשהמעסיק ראה שהדבר הופך לבלתי סביר ונסבל עצר זאת, כשזה קרה החייב החליט להתפטר מרצונו כשהוא מותיר חוב ע"ס 10,250 ₪ למעסיק.". הנאמן פירט בתשובתו מחדלים נוספים של החייבים.

ב-28.11.19 הגיב החייב לתגובת הנאמנת מיום 26.11.19 ובקש לשלם 1,300 ₪ לחודש (החייב הציע מתוה להפטר לפיו ישלם 60 תשלומים של 1,300 ₪ לחודש, בנוסף לכספים שיזכה בתביעה שהוא מתכוון להגיש; יוער שב-16.12.19 ניתנה לחייב רשות להגיש תובענה נגד המעסיק, בבקשה 31, בתנאים מסוימים המפורטים בהחלטה).

החייב לא פעל למיצוי כושר הישתכרותו ובדוח האחרון שהגיש, עבור חודש 12/2019, הוא דיווח על הכנסה של 5,400 ₪, אצל המעסיק "תורג'מן דוד הובלות", כנגד עבודה בהקף של כחצי משרה בלבד, כ-100 שעות לחודש.

...

ב-2.5.18 נדחתה הבקשה, ונקבע: "לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבור כי דין הבקשה להידחות. טענת החייבים לשינוי נסיבות וירידה משמעותית בשכר, על רקע הדיון שהתקיים ביום 1.1.8, במסגרתו הביעו החייבים את מורת רוחם מתכנית הפירעון והחלטת בית המשפט (כך בעמ' 5, ש' 5 ו-8 לפרוטוקול הדיון), וב"כ החייבים אף ציין כי "טבע האדם סביר והממוצע וההגון הוא כזה שאם יחמירו איתו, הוא עלול לא למצות את כושר ההשתכרות ולשלם הרבה פחות מהסכום שמשלם היום" (עמ' 3, ש-30-31), מלמדת על כך שהחייב בוחר שלא למצות את כושר השתכרותו על מנת להפחית את התשלום לנושיו.

החייב לא ייצור מחדלים חדשים ממועד החלטה זו. תוך 120 יום תגיש הנאמנת עדכון, בצירוף טבלה מרכזת, בו תפרט אם קיים החייב החלטתי והמלצותיה להמשך ההליך או ביטולו.

נוכח כל האמור, ונוכח מחדליו החמורים של החייב, המלמדים על ניצול בוטה לרעה של ההליך, אני מורה על ביטול ההליכים בתיק.

לפי הנטען, ביום 1.10.20 היתקשר התובע למנהל הנתבעת לוודא כי אין כל שינוי וכי הצפי לתחילת עבודה מתוכנן ליום 11.10.20, אלא שלטענתו נדהם לשמוע ממנו כי לא יוכל להתחיל לעבוד בשל נסיבות לא צפויות הקשורות להתפשטות הקורונה וכי יש בכוונת הנתבעת להוציא חלק מהעובדים לחל"ת. התובע מציין כי ניסה להסביר למנהל הנתבעת כי כבר בעת שנוהל מו"מ ביום 30.8.20 הנתבעת ידעה אודות תחלואי הקורונה, וחרף זאת סוכם על התחלת עבודה.

התובע לא הסכים להצעה בטענה כי אם הוא צפוי לעבוד חודש מלא כי אז מדוע שיקבל רק שכר חלקי בשיעור של 70%? כן טען כי עלה ספק בלבו ביחס למה צופן לו העתיד הקרוב, וכמה זמן הוא עשוי להמצא בחל"ת. כמו כן עלו תמיהות מה יקרה אם הנתבעת לא תחזיר אותו לעבודה או שזו תיאלץ להמשיך להעסיקו בשכר מופחת של 70% ולא בשכר כפי שסוכם.

התובע טוען כי הסתמך על הסכם העבודה שנחתם עמו, התפטר מעבודתו הקודמת בתקווה להתחיל בעבודה חדשה המתאימה יותר להכשרתו, וכל זאת בשכר גבוה יותר ותנאים טובים יותר.

התובע הוא זה אשר החליט בלבבו לחזור בו מרצונו להתחיל לעבוד אצל הנתבעת לנוכח הסגר הכפוי שהוטל על המשק.

מעדות מנהל הנתבעת ומתמלילי שיחות הצדדים אשר צירף התובע לראיותיו, ניתן להתרשם כי התפרצות מגיפת הקורונה הביאה לפתחה של הנתבעת (כמו גם לפתחו של כל המשק הישראלי), היתמודדות בלתי צפויה ומורכבת הכוללת בין היתר סגירת המשק והגבלות שונות בדמות צימצום מספר העובדים שיכולים להתייצב בעבודה, וכן ירידה משמעותית בהקף העבודה.

...

כפי שעולה מהתמליל, תשובות מנהל הנתבעת היו קוהרנטיות ואחידות במהותן: בחודש החנוק ישלם התובע 70% מהשכר ואחרי זה רגיל 100% כמו שסגרו.

סליחה על החפירה פשוט אני רוצה לסגור כמה שיותר סימני שאלה לפני שאני מתחרט שוב בפני המנהל הנוכחי שלי שלא יחזיר אותי לעבודה" הודעה מאת תמיר (התובע) מיום 5.10.20 שעה 14:50: "יניב אני מנסה לסגור את כל סימני השאלה שלי שלא אגיע למקום עבודה חדש עם ספק מה קורה איתי." (לעניין זה ראו: הודעות התובע מיום 5.10.20 משעה 14:00 ומשעה 14:03 ותשובות מנהל הנתבעת כפי המופיע בתמליל המצורף בנספח ת/3 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע) על יסוד כל האמור, הגענו למסקנה כי על אף שהצדדים הגיעו לשלב מתקדם במשא ומתן ביניהם והסכימו על מרבית הפרטים ביחס לתנאי העסקתו של התובע, עדיין נותרו ביניהם נקודות מהותיות במחלוקת.

ס ו ף ד ב ר: התביעה על כל רכיביה נדחית.

מעסיקיי עשו עמי חסד והמשיכו להעסיק אותי בתנאים מקלים בחברה על אף מגבלותיי, אולם למרבה הצער, נאלצתי לבסוף להגיש את התפטרותי לאחר כ-8 שנות עבודה (!!!) בחברה, וזאת אך ורק נוכח מצבי הבריאותי שניגרם כאמור בעקבות התאונה, ועל אף ההקלות שניתנו לו (הטעות-במקור) מצד המעסיק" [סעיפים 17-18 לתצהיר התובע].

כך ש"אישור" המעסיק, שניתן רק לאחר שהעובד מצהיר במכתב כי הוא מתפטר מרצונו החופשי וכי אין לו כל תביעה נגד החברה, יכול אולי לסייע טכנית לתובע בפנייתו למל"ל כעובד שהתפטר, כאמור; אך איננו מהוה סיוע ראייתי להוכחת אמתות טענות התובע במכתב; וודאי לא – בכל הקשור לקשר הסיבתי הנטען בין מצבו הבריאותי לתוצאות התאונה, ומכאן - להתפטרותו.

התובע גם צירף מכתב ממרפאה תעסוקתית מיום 22.10.17 שבו נרשם בין היתר: "לאחר שבדקתי את העובד ועיינתי בחו"ד רפואית הנני ממליצה כדלהלן: אינו כשיר לעבודה הכרוכה בהרמת משא כבד או בעבודה מאומצת אחרת. לפיכך אינו כשיר לעבוד כמטפל בקשישים סיעודיים. כשיר לעבוד כמטפל בקשישים שאינם סיעודיים. תוקף ההמלצה ללא צפי לשינוי בתקופה הנראית לעין...". כבר אציין , כי הדברים הללו נרשמו שש שנים לאחר התאונה.

אם כן, בכל הקשור להכנסות ולרווח המוצהר בגין עבודתו של התובע בשיפוצים כעצמאי, חלה במהלך השנים הסמוכות שקדמו לתאונה ירידה (ולכאורה – חלה הפסקה כשנה לאחר התאונה), כך שמעיון בנתונים – לא נחזה קשר סיבתי ברור בין הקף הכנסות התובע כעצמאי לבין עצם קרות התאונה.

...

בנסיבות, בהיעדר קבלות בעין, אני קובע לתובע על דרך האומדן פיצוי גלובלי בסך 3,000 ₪ - בגין הוצאות רפואיות ונסיעות וניידות לעבר ולעתיד, נכון למועד מתן פסק הדין.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סכום של 195,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע החזר שכר טרחת עורך דין בסך 29,660 ₪, וכן - החזר האגרה ששילם התובע בנדון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הדין והחזר הוצאות כמפורט בסעיף 34 לעיל.

מחודש פברואר 2017 חלה ירידה משמעותית בשכרו משכר של 8,000 ₪ או 7,200 ₪ לשכר בסך 5,231 ₪ לכל היותר.

] הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לפצויי פיטורין מכיוון שבחר לעזוב את העבודה מרצונו, ואף הגיש מכתב התפטרות המפרט את נסיבות התפטרותו – מעבר לעבודה אחרת בתפקיד אחר.

על כן, לא ניתן לקבוע כי היתקיים "קשר סיבתי" בין השינוי בתנאי העבודה של התובע לבין התפטרותו באופן השולל את הסיבה שפירט במכתב ההתפטרות- מציאת מקום עבודה אחר.

אין חולק כי ההסכם מבהיר ששעות אלה ידרשו אישור, אך ממילא ניסוח ההסכם מלמד כי הכוונה היא לתשלום שכר הכולל שעות הנוספות: "2.3 במידה שהסוכן ימצא לנכון, להגדיל את שעות העבודה או לבצע אותם בשעות שמעבר לשעות העבודה הרגילות, או לבצע אותם בפריסה אחרת, בתיאום עם היקב, כי אז מוסכם כי השכר שנקבע עפ"י הסכם זה, המחושב כאחוז מתקבולי המכירות. יהווה את שכרו הבלעדי גם בעבור העבודה הנוספת באופן שלא יהיה רשאי לידרוש שעות נוספות". הנתבעת נימנעה להציג את הניתוח שערכה לדו"חות האיתוראן[footnoteRef:56] , שעה שטענה כי התברר לה שהתובע לא עבד את הקף השעות אשר סוכם עמו.

ההסכם שהוצג בפנינו מציג מתכונת העסקה גמישה: "2.1 הסוכן יעבוד במשרה מלאה בהקף של לפחות 186 שעות עבודה רגילות בחודש, כמקובל, במשך 6 ימים בשבוע (קיים שינוי בכתב יד 5 ימים), תוך מתן דיווח על תחילה וסיום שעות העבודה". הנתבעת הגדירה את הקף שעות העבודה של התובע כשעות עבודה במשרה מלאה, עם זאת לא קיימת הגדרה ברורה לשעת תחילת עבודתו של התובע וסיומה.

...

בהתאם, אין מקום לחייב את הנתבע שכנגד בהשבה, המהווה בפועל קיזוז משכרו בדיעבד, משום שאינה עומדת בכללים שנקבעו בפסיקה ביחס לקיזוז משכר, אותם פירטנו לעיל ואשר יפים גם לעניין זה. סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת באופן חלקי כך שהנתבעת תשלם לתובע את הרכיבים הבאים: · השלמת חלף הפרשות לפנסיה בסך 2,736 ₪.

סכום התביעה עמד על סך 101,491 ₪ ובסופו של דבר נפסקו לתובע כ- 13% מסכום התביעה.

בנסיבות הללו מצאנו לקבוע כי מאחר והמחלוקת העיקרית היתה ביחס למקדמות וקבענו שאין מקום להשיבן וכי הן מהוות חלק משכרו של התובע, כך שתביעתו ברכיב זה התקבלה, הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט בא כוחו בסך כולל של 7,000 ₪.