התעללות בילד או באדם חסר ישע

המערער הורשע לאחר ניהול משפט הוכחות בעבירות אלה: חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); היתעללות בקטין או בחסר ישע, לפי סעיף 368ג לחוק העונשין; תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) (סיפא) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; והטרדה, לפי סעיף 30 לחוק התיקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק התיקשורת).

גזר דינו של בית משפט קמא בבואו לגזור את דינו של המערער, עמד בית משפט קמא על חומרת מעשיו של המערער "הניכרת מעצם תאורם" בהכרעת הדין, והוסיף כי "מדובר בהתנהגות אכזרית, חולנית, מבלבלת, מאיימת, משפילה ומפחידה". המדובר בבן מישפחה שמחובתו להשגיח על הקטינים, וחרף זאת הוא "ניצל את מעמדו ואת פער הכוחות המשמעותי ביניהם, כדי להרע להם ובעיקר לילד הקטן בן השלוש, חסר הישע וחסר האונים". בית משפט קמא ציין כי המערער: "הגדיל עשות בערבו של חודש ינואר 2011, כאשר הוביל את השלושה למסע הזוי לאחר חטיפתו של [א.ח.] במירמה, תוך איומים [על י.ח. ועל ר.ח.] כי אם יספרו על כך למאן דהוא, יחטוף אותם ויהרוג אותם. הוא תקף את [א.ח.] לאורך שעות, הן ברכב והן מחוצה לו, איים עליו, הפחידו, השפילו, הרטיבו עד לשד עצמותיו בערב חורפי, הכניס אותו לבריכה עלומה, חנק אותו, צבט אותו, הכה אותו שוב ושוב, תוך הפרדתו מאחיו ומבן דודו, אותם השאיר לבד בחושך בתחנת אוטובוס בישוב מנות". במקביל, צחק המערער עם הקטינים, איפשר להם לשחק מחבואים וקנה להם ממתקים, ובכך שידר להם מסרים מבלבלים, ופגע באורח ממשי בביטחונם בבני מישפחה, לרבות אלה המשדרים להם חיבה.

מעדות ההורים עלה, כי ילדיהם נמצאים בטיפול פסיכולוגי בנצרת בתדירות של פעמיים בשבוע, טפול הניתן להם על-ידי הגב' ג'נאן חדאד בולוס, עובדת סוציאלית, שאליה הופנו הקטינים על-ידי פקידת הסעד בבית ג'אן. האם העידה בבכי כי א.ח. אינו מוכן להיפרד ממנה, הוא יושב כל הזמן מול הטלויזיה ואינו מוכן שהיא תפתח את הדלת בפני אנשים זרים.

...

לאור האמור, דין הערעור על הרשעתו של המערער בעבירת החטיפה להידחות.

לאחר בחינת כלל הנסיבות, הגעתי למסקנה, כי אף שהעונש אשר הושת על המערער אינו קל, הוא אינו סוטה מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים, ולכן דין הערעור על חומרת העונש להידחות.

סוף דבר אציע לחברותיי לדחות את הערעור, הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש.

עוד העיד ש' כי ביום האחרון לשהותה של המשפחה בדירה בבית"ר, הורה המערער לילדים לספר שנ' נכווה במהלך שריפה שפרצה בבית המשפחה ברובע היהודי, ואף אמר למסקלאצ'י ש"יש להפוך את א' לנכה", וזאת "כדי שלא ידבר". באשר לארועי הלילה בו שהו הילדים בדירה ברחוב דיסקין, העיד ש' כי במהלך הלילה שוחח קוגמן עם המערער בטלפון; כי לאחר השיחה ניכנס קוגמן לחדר בו ישן א'; וכי לאחר מכן ראה ש' את א' מוטל על הריצפה חסר הכרה, כשקוגמן מנסה להנשימו.

כלשון בית המשפט העליון של ברזיל ההסגרה אושרה "לגבי פשעים של אלימות והיתעללות בקטינים ו/או חסרי ישע או אדם קטין, או חסר ישע וקשירת קשר לבצוע פשע"; אך נדחתה לגבי "פשעים של שדול אלימות אדם קטין או חסר ישע ושידול היתעללות של אדם קטין או חסר ישע". החלטת ההסגרה היא לאקונית, שלא כמקובל, למשל בפסקי דין של בתי המשפט בישראל (ראו למשל: פסק דיני ב-ע"פ 6426/12 ביניארוישבילי נ' מדינת ישראל (25.8.2013)).

...

92](#_Toc376965314) הוספת מעשים לכתב האישום והסתמכות על עובדות שלא הוצגו במסגרת הליך ההסגרה 96](#_Toc376965315) הערעור על גזר הדין 99](#_Toc376965316) הכרעה – גזר הדין 100](#_Toc376965318) סוף דבר.

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערבותנו בעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער.

סוף דבר אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו.

נחה דעתנו כי אין חשש לקיפוח הגנתו של המערער.

בנגוד לנטען, מעריכת המסוכנות לא המליצה לנאשם לעזוב את עבודתו, אלא ציינה כי "המשך עבודתו [כ]מדריך שקומי, ככל שהוא עובד עם חסרי ישע או קטינים, מהוה עבירה על החוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים" (עמ' 13 לחוות הדעת, עמ' 17 לפרו' ש' 13 – 15, ההדגשה אינה במקור – מ.כ.).

כפי שציין בית המשפט העליון: "הקשר הסיבתי המופיע בספרות בין החזקה ופירסום של חומרים פורנוגראפיים לבין פגיעה פיזית-מינית בילדים הוא כפול. ראשית, צריכת חומר תועבה בדמות פורנוגראפיית קטינים עלולה לעודד את השוק להוסיף ולייצר חומרים כאמור, דבר הכרוך בפגיעה פיזית-מינית בילדים כמפורט לעיל. כמו כן, קים חשש שהמחזיק עצמו ישתמש בחומרים שברשותו על-מנת לשדל ילדים אחרים ליצור עבורו חומרים פורנוגראפיים בהשתתפותם. שנית, החזקת חומרים כאמור עלולה להביא לפגיעה פיזית-מינית בילדים על-ידי המחזיק, אשר ינסה לחקות את המעשים המוצגים בחומר הפורנוגרפי..." (ע"פ 1269/15 פלוני נ' מדינת ישראל 23/12/2015) לנוכח חומרת העבירה, וחומרת התופעה של היתעללות מינית בקטינים אותה היא מעודדת, נקבע בפסיקה כי אין להמנע מהרשעה בגינה, גם אם זו גרמה לפגיעה עקיפה בלבד בקטינים (רע"פ 3890/09 מור נ' מדינת ישראל 17/5/2009), גם אם מדובר בקבצים בודדים בלבד אותם הנאשם מחק ביוזמתו בטרם נתפס המחשב (עפ"ג (י-ם) 42483-01-16 פילוסוף נ' מדינת ישראל 12/7/2016), וגם אם מתקיימות נסיבות לקולא, ובכלל זאת קיומו של הליך שקומי חיובי (עפ"ג (מרכז) 44181-05-16 מדינת ישראל נ' צברי 6/7/2017).

...

לאור האמור, אין בידי לקבל את בקשת ההגנה ולבטל את הרשעת הנאשם.

לנוכח כל האמור, ובהתחשב בכך שהעונש המרבי שנקבע בצדה של העבירה הינו מאסר למשך שנה, אני סבור כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירה שביצע הנאשם נע בין מאסר קצר לבין 10 חודשי מאסר בפועל.

לנוכח האמור, אני סבור כי חרף רמת המסוכנות המינית של הנאשם והתרשמות שירות המבחן כי הוא אינו מורתע מההליך המתנהל נגדו וממשיך להיכנס למצבי סיכון, העונש המתאים לו מצוי בחלקו התחתון יחסית של מתחם העונש ההולם.

כך קובע סעיף 19(1) לאמנה, בתרגומה הרישמי לעברית: "המדינות החברות ינקטו אמצעים תחיקתיים, מנהליים, חברתיים וחינוכיים מתאימים, על מנת להגן על הילד מפני אלימות גופנית או נפשית לסוגיהן, ומפני חבלה, פציעה או שימוש לרעה, הזנחה או טפול רשלני, ניצול או היתעללות...שעה שהוא נתון בטיפול הורים, אפוטרופסים חוקיים או אדם אחר המופקד על הטיפול בו". (כ"א 31, 221, בעמ' 230).

"בחברה שלנו, שיש בה היתעללות בילדים, שיש בה אלימות נגד חלשים, שיש בה אלימות נגד חסרי ישע, שיש בה אלימות בכוח מרות, גם במשפחה, ובעיקר במשפחה, לפעמים איננו יכולים לסמוך על ה"סביר". איננו יודעים מה זה "סביר"..

...

בע4/52/ התובע בצבאי הראשי נ' סרן טימור פסקי-דין נבחרים (1951-1953, כרך א') 181, בעמוד 187 כותב בית הדין העליון: אין אנו מקבלים את טענת התביעה כי המעשה של המשיב היה מלווה בהתעללות.

מסקנה זו מביאה אותי לשאלה, האם עבירת ההתעללות היא אמנם עבירה התנהגותית גרידא - כדעת חברתי השופטת ד' בייניש וכדעת שופטים אחרים בבית משפט זה - או שמא היא עבירה תוצאתית.

מסקנה זו לגבי היסוד העובדתי, פוטרת אותי מן הצורך לבחון את קיומה של המחשבה הפלילית.

חשוב לציין שכל ילד או ילדה נקראים "זה" או "זאתי", אין פעם אחת שמישהי קראה לילד או ילדה בשמם וכיבדה אותם כבני אדם.

לגבי בת אל, נטען כי לאחר קריאת ההודעות מהוריה של רנה, כאבה היה גדול כאשר הבינה כי מאחורי התדמית הטובה של גן התובעות מסתתרים מעשים לא ראויים כלפי ילדים רכים חסרי ישע.

הראיות בתיק הפלילי לא היו מספקות להרשעה בהליך הפלילי ובעבירה של היתעללות בחסר ישע ואולם תביעה זו הנה בהליך אזרחי שבו נידרש רף הוכחה של מאזן הסתברויות לצורך הכרעה.

...

אשר לטענות ההגנה, לאחר שעיינתי בתמליל ההקלטה וחוות הדעת החינוכית, בדו"ח הצפיה במצלמות (נספח 8) המראה טיפול גופני אגרסיבי ונטול רגש ועדינות ובהודעות שנגבו בתיק המשטרה בתלונה שהגישו הורי הילדה רנה, אני קובעת כי הנתבעות הוכיחו שהפרסום שנכתב ע"י אמה של רנה והועבר לקבוצת הווטסאפ ע"י בת אל משקף באופן נאמן, לא מופרז ולא מתלהם, את תוכנו של התיעוד המוקלט והצילומי מהנעשה בגן.

לפיכך אני קובעת כי תוכנו של הפרסום שהועבר ע"י בת אל לקבוצת הווטסאפ היה אמת.

לפיכך אני קובעת כי הנתבעות הוכיחו את הגנת אמת הפרסום והבעת דעה בתום לב, כאשר אין חולק כי היה בדברים שפורסמו עניין לציבור ההורים שילדיהם בגיל הגן במושב מצליח, וחברי קבוצת הווטסאפ בפרט.

ראו דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין (פורסם בנבו) "אמת זו היא אחת ויחידה, והיא נקבעת על בסיס מכלול הראיות העומדות בפני בימ"ש, וזאת אף אם נתגלו לאחר הפרסום." לפיכך אני דוחה את התביעה.