התעוורות בעין אחת עקב תאונת עבודה: התעוורות בעין אחת

המערער עתר שעניינו יוחזר לועדה הרפואית לעררים, לאחר שיובהר לועדה כי בסמכותה להתאים את הנכות בגין ליקוי הראיה במצבו הנוכחי של המערער בהתייחס לשתי העיניים על דרך של חשבון עובר ושב באופן המותאם לנסיבות המקרה – כלומר קביעת דרגת הנכות הכוללת כיום, קביעת דרגת הנכות אילמלא התאונה שהוכרה, וקביעת דרגת נכות עקב התאונה כהפרש בין השתיים.

אשר לתכליתה של תקנה 19 נפסק בעב"ל (ארצי) 388/09 דוד בר – המוסד לביטוח לאומי (8.3.10): "תקנה 19 לתקנות באה להיטיב מצבו של נפגע עבודה, שסבל מפגימה קודמת באיבר זוגי אחד, ולימים הוכרה פגימה באיבר זוגי אחר כפגיעת עבודה. במקרה שכזה הפגיעה התיפקודית עקב הפגיעה השנייה בעבודה חמורה יותר מהפגיעה בעבודה כשלעצמה, אילמלי הפגימה הקודמת ולפיכך נקבעה דרך חישוב דרגת הנכות על פי תקנה 19. אלא, שהאמור מתייחס אך ורק למקום בו דרגת הנכות עצמה בגין פגיעה באיבר זוגי נקבעת על פי מבחני הנכות המתייחסים לשני האיברים הזוגיים. במילים אחרות ליקוי ראייה על פי סעיף 52 למבחנים ולקווי שמיעה על פי סעיף 72 למבחני הנכות. האמור ניתן להדגמה. עוורון בעין אחת מקנה נכות בשיעור של 30%. עוורון מלא מקנה נכות בשיעור של 100%. לפיכך, מי שסבל מעיוורון בעין אחת ולימים אירעה לו פגיעה בעבודה בגינה הוא לקה בעיוורון בעין שנייה - לגביו יש להפעיל את תקנה 19 באופן שיש לקבוע לגביו את נכותו בגין הפגיעה בעבודה שיעור של 70%." מלשון תקנה 19 עולה לכאורה כי צירוף של הפגימות בשני האברים תוך ניכוי הפגימה שאינה קשורה לתאונה שהוכרה – יבוצע בנסיבות בהן האיבר הזוגי שניפגע שלא בתאונה היה פגוע קודם לתאונה.

...

פרשנות תכליתית של הוראות הטבלאות לקביעת שיעור הנכות באיברים זוגיים (פריטי ליקוי 52 ו- 72) ושל הוראות תקנה 19 (שהיא גם היא הפרשנות המיטיבה עם המבוטחים נפגעי עבודה), מובילה אם כן למסקנה כי במקרה בו עולה טענה להחמרה בפגיעה באיבר זוגי על הוועדה הרפואית לפעול באופן הבא: בשלב הראשון, לקבוע את שיעור הנכות הכולל לפי ממצאי הבדיקה שערכה ובהתאם לטבלאות שבפריטי הליקוי הרלוונטיים לפגיעה באיברים זוגיים; בשלב השני – לקבוע אם דרגת נכות זו גבוהה מזו שנקבעה טרם הליך ההחמרה; בשלב השלישי – לקבוע מה דרגת הנכות שיש לייחס לאיבר שלא נפגע בתאונת העבודה (זו שהיתה נקבעת אלמלא התרחשה תאונת העבודה); ובשלב הרביעי – לקבוע מה שיעור ההחמרה כהפרש שבין שיעורי הנכויות שנקבעו בשלבים השני והשלישי לעיל.

סוף דבר – הערעור מתקבל.

ואמנם, בתחילת שנת 2017 שולב הנאשם באישפוזית, אך עזב את המקום כעבור זמן קצר, לטענתו בשל בעיות רפואיות קשות מהן הוא סובל: מחלת גלוקומה, וזיהום קשה בעצם ברגל בעקבות תאונת דרכים.

אין צורך לפרט את כל האמור בתסקירים, ודי אם אציין כי במהלך שנת 2017 הוצעה לנאשם הישתלבות בהוסטל, אך הוא ביקש פיתרון שיוכל לממן כדר רחוב, לרבות האפשרות לעבוד ככל יכולתו, במגבלותיו הרפואיות.

בנוסף, מחלת הגלוקומה גרמה לו לעיוורון בעין אחת, וראייה חלקית בלבד בעינו השנייה.

...

עם זאת, במבחן המציאות, אין מנוס מלהודות כי הוא מתמיד כבר 5 שנים בהימנעות מכל הסתבכות, ובמקרה זה די בכך על מנת להשתכנע כי הוא מצוי בדרך שיקומית.

המסקנה הסופית היא כי אין כל הצדקה להפעלת המאסר על תנאי, וודאי לו במחיר שליחתו של הנאשם אל מאחורי סורג ובריח.

לאחר כל זאת, אני גוזרת את העונשים הבאים: יוארך מאסר על תנאי בן 6 חודשים שהוטל על הנאשם בת"פ 49172-03-13, וזאת למשך שנתיים מהיום.

וכי בית המשפט שגה בכך שלא נתן ביטוי ראוי בגזר הדין לתוצאות הקשות ביותר של התאונה, כאשר חייו של הנפגע נהפכו מקצה לקצה, והוא נותר נכה לכל חייו, מרותק לכיסא גלגלים ועיוור בעין אחת.

בעיניין יעקובסון דובר באדם צעיר, שבעברו עבירת תעבורה אחת בלבד, אם כי ותק הנהיגה שלו היה קצר יחסית (כ-4 שנים), אשר בשונה מבענייננו הודה בהזדמנות הראשונה, הביע צער וחרטה על נסיבות ותוצאות התאונה, והוגש בעיניינו תסקיר חיובי שהמליץ על שלובו בהליך טפולי במסגרת צו מבחן; ובמסגרת קבלת ערעורה של המדינה הטלתי עליו 4 חודשי מאסר בעבודות שירות (במקום 250 שעות של"צ) ופסילה של 30 חודשים (במקום 11 חודשים), תוך שציינתי כי מדובר בעונש קל מזה שהיה ראוי להטיל על המשיב, בהיתחשב בכלל לפיו ערכאת העירעור אינה ממצה את הדין.

...

נוכח כל האמור, ובשים לב אף לקביעות בעניינו של יעקובסון, שם דובר כאמור במי שהודה, לקח אחריות והביע חרטה מלאה על מעשיו; מצאתי כי יש להחמיר בעונש שהוטל על המערער.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את ערעורו של המערער על שני חלקיו, ומקבלת את ערעורה של המדינה לעניין העונש, והכל בהתחשב בכלל לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין.

נוכח האמור, אני מורה כדלקמן: המערער ירצה עונש מאסר בפועל בן 4 חודשים.

לאחר בחינת המסמכים הרפואיים ובדיקת התובע העריך המומחה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור כ-66% - 30% בגין ירידה בחדות הראיה לפי סעיף 52- 1; 25% בגין צניחת עפעף לפי סעיף 55 אV; 10% בגין אנופתלמוס (עין שקועה) לפי סעיף 4-53-II ; 20% בגין פזילה עם כפל ראיה במבט ישר לפי סעיף 2-57-II-ג ; 5% בגין אבדן אקומודציה בעין אחת לפי סעיף 62-א, ו-5% בגין אישון רחב בעין אחת לפי סעיף 63-ב. הנתבעת אינה חולקת על מימצאי המומחה וקביעותיו אך מפנה לתקנה 11(ג)(3) לתקנות המל"ל בה נקבע כי דרגת נכות בשל מספר פגימות באותה עין לא תעלה על אחוזי הנכות שנקבעו לעיוורון מלא של אותה עין, היינו, במקרה הנוכחי, על 30% בהתאם לסעיף 52 לתקנות (עוורון לעין אחת כשהעין השניה תקינה).

המומחה מסביר כי תוצאות הבדיקה תואמות את המסמכים הרפואיים – השברים בגולגולת ובפנים גרמו נזק אסכמי ברקמת המוח הקדמית שמאלית, שגורם לליקוי בזכרון עבודה ותפקוד מינהלתי (הפגיעה הקוגניטיבית), ואילו השבר בארובת העין גרם לפגיעה בעצב הקרניאלי השלישי וכך לשיתוק וצניחת העפעף עם שיתוק בתנועת גלגל העין וראיה כפולה.

בנוסף יש לבחון ראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל – שינויים שחלו בשכר הנפגע, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכיוצ"ב (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25/3/2012); ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול (11/1/2015); רע"א 6572/21 הפול נ' פלוני (20/10/2021)).

ואכן, רוב הטיפולים ניתנים במסגרת קופת החולים, ולגבי הוצאות שאינן בסל הבריאות ניתן לקבל החזר מהביטוח הלאומי שכן מדובר בתאונת עבודה (ולכן הנתבעת אינה מוכנה לשלם דבר).

...

הטענה נדחית.

הפיצוי לאחר ניכויים והקפאה עומד על 2,356,749 ₪ סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע סך 2,356,749 ₪ בתוספת שכ"ט והוצאות כדין.

בהמשך הוכרה בעיניינו הרמה של צמיג משאית מיום 8.3.01 כתאונת עבודה, ובגינה נקבעה לו נכות יציבה משוקללת בשיעור 56% בגין סעיפי הליקוי הבאים (ועדה רפואית מיום 29.12.03): 30% נכות בגין אין אונות (לפי פריט ליקוי מותאם 24(5) לתוספת לתקנות הנכות); 20% בגין מיגבלה בתנועות עמוד השידרה (לפי פריט ליקוי 37(7)ב', ובנכוי 10% לפי פריט ליקוי 37(7)א' בגין מצב קודם); והגדלת הנכות במחצית בהתאם לתקנה 15 לתקנות הנכות.

וכך נומקה קביעה זו בעיניין בר: "תקנה 19 לתקנות באה להיטיב מצבו של נפגע עבודה, שסבל מפגימה קודמת באיבר זוגי אחד, ולימים הוכרה פגימה באיבר זוגי אחר כפגיעת עבודה. במקרה שכזה הפגיעה התיפקודית עקב הפגיעה השנייה בעבודה חמורה יותר מהפגיעה בעבודה כשלעצמה, אילמלי הפגימה הקודמת ולפיכך נקבעה דרך חישוב דרגת הנכות על פי תקנה 19. אלא, שהאמור מתייחס אך ורק למקום בו דרגת הנכות עצמה בגין פגיעה באיבר זוגי נקבעת על פי מבחני הנכות המתייחסים לשני האיברים הזוגיים. במילים אחרות ליקוי ראייה על פי סעיף 52 למבחנים ולקווי שמיעה על פי סעיף 72 למבחני הנכות. האמור ניתן להדגמה. עוורון בעין אחת מקנה נכות בשיעור של 30%. עוורון מלא מקנה נכות בשיעור של 100%. לפיכך, מי שסבל מעיוורון בעין אחת ולימים אירעה לו פגיעה בעבודה בגינה הוא לקה בעיוורון בעין שנייה - לגביו יש להפעיל את תקנה 19 באופן שיש לקבוע לגביו את נכותו בגין הפגיעה בעבודה שיעור של 70%.

...

תחילה נציין כי לא מצאנו ממש בטענת המערער כי המוסד אמור היה להקים על דעת עצמו ועדה רפואית ייחודית לצורך יישום תקנה 1(ב).

אשר לשאלה אם יש לקחת בחשבון את הגדלת הנכות מכוח תקנה 15 לתקנות הנכות לצורך בדיקת התנאי השלישי, לאור מסקנתנו לעיל אין כאמור הכרח להידרש לכך ועם זאת מצאנו לנכון לציין כי על פני הדברים צודק המוסד בטענתו.

סוף דבר - מששוכנענו כי המערער, על אף מצבו הבריאותי הקשה (שבעיקרו אינו נובע מהפגיעה בעבודה), אינו עונה על תנאי תקנה 1(ב) לתקנות, הערעור נדחה.