התנכלות בית הדין הרבני: טענה משפטית

בחוות הדעת הפסיכיאטרית נאמר, בין היתר, כי: "הדברים אשר תוארו בפניי על ידי הקטין היו מזעזעים. נשמעו כהתעללות פיסית ונפשית גם יחד. ילד המתאר כי מוחזק על ידי אביו בנגוד לרצונו, שהמורים בבית הספר דואגים למזון עבורו כי הוא ילד מורעב, אשר מלבד כריך עם טחינה גולמית אינו מוזן במאום במהלך היום. בשבת, מבשל עוף (כן, הקטין מבשל!!) שאמור להספיק לשבוע שלם, כמו כן בערב שבת הקטין מכין את הבית וארוחת השבת, במשך השבוע מכבס ומנקה את הדירה, אך לבית הספר אינו מקבל כסף לאוטובוס וצריך לעלות אל ביתו ברגל והקטין מתלונן על כאבים ברגליו וקושי בטיפוס. כמו כן, הקטין מתאר הפרעות תכופות בשנתו בלילה, כי אביו שורק במשרוקית כדי להפריע את מנוחת השכנים בלילה". בהמשך, נאמר בחוות הדעת הפסיכיאטרית, כי ביום 28.02.2018, היתקשר הקטין אל המומחה, וסיפר לו כי הוא סובל מאלימות פיסית מצד אביו, העותר, כלפיו.

תגובת המשיבים בתגובתו המקדמית של המשיב, שניתנה באמצעות היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, נטען, כי טענות העותר כנגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מהוות מעין "ערעור" על החלטה שניתנה כדין ועל פי תקנות הדיון, ומטעם זה בלבד יש לדחות את העתירה על הסף.

...

המסקנה האמורה נכונה, ביתר שאת, שעה שהעתירה נסבה על החלטות ביניים של בתי הדין הדתיים (בג"ץ 5440/15 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (23.8.2015); בג"ץ 6228/12 פלונית נ ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (22.8.2012)).

משהעותר טרם הגיש בקשה כלשהי למשיבה 3, הרי שהוא לא מיצה את ההליכים אל מול הרשות המנהלית, ומטעם זה, יש לדחות את העתירה המופנית כלפי המשיבה 3, על הסף.

סוף דבר, דינה של העתירה להדחות על הסף, ולפיכך מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן צו ביניים וביתר בקשותיו של העותר.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1010085/5 בבית הדין הרבני האיזורי באר שבע לפני כבוד הדיינים: הרב ציון לוז-אילוז – אב"ד, הרב מאיר כהנא, הרב אבידן משה שפנייר התובע: פלוני (ע"י ב"כ טו"ר צבי סגרון) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד עדיאל מליץ) הנידון: הפסד כתובה בשל תלונת שוא ופשרה הקרובה לדין בחלוקת רכוש פסק דין

ביום 25.6.2015, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בעיניין הסמכות ולאחר עיון בסיכומיהם לעניין זה, נתן ביה"ד החלטה בעיניין הסמכות, וקבע כי הסמכות לידון בחלוקת הרכוש נתונה לביה"ד, ואילו הסמכות בעינייני המזונות נתונה לביהמ"ש. בהחלטה זו העיר ביה"ד לנתבעת ולב"כ בזו הלשון: "ביה"ד רואה לנכון להעיר לנתבעת ולב"כ על התנהלותם בסוגיית הסמכות. ביה"ד התרשם כי כמה מדרכי ההתנהלות המפורטים להלן ניצבים על גבול חוסר תום הלב. רק מפאת הספק הקל, אין ביה"ד מחייב את הנתבעת בהוצאות הליך קביעת הסמכות במלואו [ההדגשה במקור]. ביה"ד מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪ בשל אי הופעתה לדיון ביום 12.03.15, ללא נימוק קביל משפטית." לטענת ב"כ הבעל, עתה עם סיום ההליך, משנתחוור לביה"ד חוסר תום הלב של האשה, אין עוד "ספק קל", ועל ביה"ד לחייבה בתשלום הוצאות ההליך.

הטענות על ההיתעללות המינית ונספחיה, שנטענה על ידי האשה, הופיעה לפנינו רק לאחר פתיחת תיק הגירושין על ידי האשה, ולאחר שבית הדין עמד לסגור את תיק הגירושין של הבעל, ולאחר הגשת התביעה להכריז עליה כמורדת.

...

אשר על כן, בהכרעות שלהלן, לא נָתַנּוּ משקל גדול לטענות אלו, על אף שלא התעלמנו מהם, והם מהווים משקל מסוים בקביעה הסופית שעיקרה הוא "פשרה הקרובה לדין". אשר על כן, תביעת האישה לכתובה ופיצויים נדחית.

אולם, אין באמור בלבד, כדי להסיק מסקנה חד משמעית באשר לשאר התביעות של הבעל, מהטעמים שלהלן.

מסקנה לאור האמור ובהתאם להלכה האומרת שבמקום שבית הדין לא יכול לעמוד על חקר העובדות או חקר ההלכה באופן חד משמעי, ובהתחשב בנסיבות בעלי הדין המצויים בפנינו, שפתרון הסכסוך הסופי ביניהם צריך להיות בראש סדר העדיפויות, ובכלל זה הדאגה לבריאותו הנפשית של הקטין, על בית הדין מוטלת החובה לפשר בפשרה הקרובה לדין ולסיים בכך את הסכסוך (שו"ע חו"מ סי' יב סעיף ה), לפיכך, אנו קובעים כלהלן: הבעל פטור מלשלם לאישה את כתובתה במלואה.

ביום 16.5.1999 הוגש נגד העותר כתב אישום, בגדריו יוחסו לו עבירות של אינוס, מעשה סדום, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש, תקיפת בן מישפחה, היתעללות בקטין ואיומים.

העותר לא הסתכן איפוא בהרשעה, והחלטת השופט-החוקר מיום 23.9.2011 אינה מהוה מעשה בית דין המצדיק את עיכוב ההליכים המשפטיים בישראל.

העתירה לוקה איפוא בחוסר ניקיון כפיים, ודי בכך על מנת לדחותה על הסף (בג"ץ 5185/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 1 לחוות הדעת של השופט י' עמית (28.2.2017)).

...

למעלה מן הצורך, אציין כי דין העתירה להידחות גם משום שהיא אינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית (ראו תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984).

זאת ועוד, לאור האמור בתגובת ב"כ המדינה, שוכנעתי כי החלטת השופט-החוקר סלומון איננה החלטה של זיכוי.

העתירה נדחית אפוא בזאת.

סבורני כי אף אחת מהדוגמאות אינה זהה למקרה שבפניי, בו מדובר בטענות קשות ביותר לפדופיליה והיתעללות בילדים, כאשר צו הגנה קודם שהוא בגדר פסק דין חלוט קבע חד משמעית, כי אין ידיים ורגליים לטענות אלה, צו הגנה נוסף אסר על עירוב הילדים והמשך העלאת טענות בעיניין זה ברבים מצד האם וחרף כל אלה פונה היא בבקשה הנוכחית ובתלונה למישטרה ואמה פונה אף היא למישטרה, לעו"ס ולבית החולים בטיעון שהקטין חווה אינוס ומעשי אלימות מצד האב ובת זוגו.

" הבה נחדד – ההגנה הגורפת הקיימת למשמיע דברי עלבון ובלע, אגב הליך משפטי, אינה מתפשטת מחוץ לגבולות בית המשפט וההגנה אינה קיימת ללשון הרע המושמעת בפני שירותי הרווחה, משטרת ישראל, בודאי גורמים זרים להליך, בייחוד כזו מושמעת בידיעה שהדברים אינם נכונים, או סביר שאינם נכונים.

(1) ולעניין זה ציינה נשיאת ביהמ"ש העליון כב' הנשיאה (דאז) ד. ביניש, בבג"צ 5918/07 פלונית נ' : 247 (פמ"מ – 23.06.2009 ), בפס' 38-39 ( בית הדין הרבני הגדול, סג( "תחולתו של עיקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל

...

61-62 , תשס"ג) מסקירת פסיקת בתי המשפט הדנה בשיעור הפיצוי הכספי שנקבע בגין נזק לא ממוני שהסב הורה אחד למשנהו מחמת הסתת הילדים עד לכדי ניתוק קשר, עולה המסקנה לפיה המגמה במרוצת השנים היא להעלות את רף הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, תוך התחשבות במשך הנתק ואופיו, שיעור תרומת ההורה המסית לסרבנות הקשר, ופועלו של ההורה האחר.

השוו: עמ"ש (ת"א) 47311-10- 13 פלוני נ' פלמונית ( 2014 ) בסעיף 65 לפסה"ד. נוכח האמור סבורני, כי יש להעמיד את סכום הפיצוי אותו על האישה לשלם לאיש, בגין נזקיו הלא ממוניים, אשר נגרמו בעטיה, הן נוכח שלושה פרסומי לשון הרע אותם פרסמה אודותיו כאמור, והן נוכח הסתתה את הילדים, באופן 29 ".₪ שהוביל לניתוק הקשר בינם לבין האיש, בסך כולל של 250,000

( המוסכמת למתן רשיונות יבוא פמ"מ – 30.06.2005 סוף דבר 80,000 ₪ בסך הכל).

לטענת הנתבעים, הם מנהלים את עמותת "קירות שקופים, שהנה עמותה ללא מטרות רווח, הפועלת לטובת בעלי החיים והפעילות נוגעת במישורים חברתיים ומשפטיים שונים ובין היתר, פירסום במדיות החברתיות להעלאת מודעות הציבור בנושאים הנוגעים בין היתר, לתביעה דנן.

גם מתצהירו של מר רועי שפרניק ניתן להתרשם, כי בין הנתבעים לעובד הסמוי היה שתוף פעולה וכך ציין מר שפרניק בתצהירו שהוגש ביום 25.6.20: "23. התחקיר השני אותו ביצענו ולצורך כך נעזרנו בעובד בית המטבחיים הידוע כסטנלי שעבד במקום תיעד מקרישם מזעזעים וקשים לצפייה נעשה בהתאם לחובה המוסרית והחוקית לחשוף מקרים מובהקים של היתעללות והתעמרות בבעלי חיים...

עם זאת, קיימות פגיעות שאין ספק כי הן נימצאות בליבתה, ובחלקן אף מגבשות פגיעה בזכות לכבוד האדם שאליה היא קשורה קשר הדוק (ראו: בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581, 597 (2006); אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה 543 (2014)).

...

לסיכום נזקי התובעת כתוצאה ממעשי הנתבעים, טענה התובעת כי נגרמו לה נזקים בסך כולל של 116,771 ₪ על פי הפירוט הבא: 24,763 ₪ בגין תיקוני חשמל, חיטוי מתקן העקדה ותיקון המצלמות; 24,511 ₪ בגין אובדן הכנסה שנגרמה עקב עיכוב של 4 שעות עבודה בתחילת יום העבודה למחרת האירוע (10.7.16); 17,497 ₪ בגין גידול בשכר העבודה בכך שנאלצה התובעת לשלוח חלק מהעובדים לביתם ביום למחרת האירוע ולשלם להם שכר של יום עובדה מלא; או לחלופין, שילמה התובעת לעובדים בגין שעות נוספות בשל העיכוב שנגרם והצורך לעמוד בהספקת ההזמנות; 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני שנגרם לתובעת.

משלא עלה בידי התובעים להצביע על הקלטות ספציפיות ולהגיש את התכנים שלהן לפני, הרי דין הטענה להידחות.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, הנני מורה כדלקמן: הנני מחייבת את הנתבעים בתביעה 51396-11-17 לשלם לתובעים סכום בסך של 34,763 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה.

הנני דוחה את התביעה 46528-12-18 נגד הנתבעים על כל חלקיה ומרכיביה.