ב-23.9.98 פונה ראש מדור מח' עיסקאות במנהל למשרד המסחר והתעשיה בנוגע למגרש שהוקצה לחב' שבב בנית, וכותבת כך:
"חב' בנית טרם החלה את הבניה במיגרש הנידון בשל בעיות תכנוניות...בהתאם להוראות הנהלת המינהל יש לתת אורכה של שנתיים להסכם, ומתן האורכה תיעשה לאחר תיאום והתייחסות תמ"ס. לאור האמור לעיל נבקש את התיחסותכם למתן האורכה להסכם הפיתוח" (ת/2, הדגשות לא במקור).
בפשרה שהושגה בע"א 16541-02-14 בענין חב' גרנד מור, המנהל הכפיף עצמו להמלצת משרד הכלכלה לארכה, מה ההבדל?
נשאלת כעת השאלה האם פעל המנהל נכון כשסרב להאריך לתובעת את הסכם הפיתוח שהיא לא עמדה בו, בשנה נוספת, על אף המלצה חיובית של משרד התמ"ת שהותנתה בהפקדת ערבות בנקאית להבטחת עמידה בהסכם.
...
"עצם הוצאת ההוראות, אפילו הן פנימיות, נוטעת בלב האזרח ציפיה לכך, שהמינהל יכלכל את מעשיו בהתאם להוראות אלה, וכן רשאי האזרח לצפות לכך שסטיה מן ההוראות תבוא רק מטעמים ענייניים סבירים. נראה לי שהחובה להראות שקיים טעם סביר לסטיה מן ההוראות הפנימיות מוטלת על הרשות"
(בג"צ 143/64 סלמון אדטו נ' עמידר בע"מ פ"ד יח(3) 51 (1964).
סוף דבר
מסקנתי מכל האמור לעיל, שהמנהל נהג באופן לא תקין עם התובעת, תוך סטיה מנהליו, וכי התובעת, על אף שלא עמדה במועדי הסכם הפיתוח, היתה ראויה למתן ארכה של שנתיים ובוודאי של שנה אחת, כהמלצת משרד התמ"ת. המנהל לא הצליח לשכנע אותי כי סירובו לאמץ את המלצת משרד התמ"ת, נבע משיקולים ענייניים, ועל כן אני נעתרת לבקשת התובעת ומורה למנהל להאריך תוקפו של הסכם הפיתוח.
איני מקבלת את בקשת התובעת להאריך ל-36 חודשים, די ב-18 חודשים, כדי להשלים את הבניה: 6 חודשים להוצאת היתר בניה ו-12 חודשים לבניה, כך עלה מהראיות שהוצגו בפני, יחד עם זאת בשל השנים שחלפו וביטול תוקפו של היתר הבניה בתנאים שהוציאה עירית ירושלים (המנהל התנגד לחתום על היתר הבניה במהלך ניהול התביעה), ולכן, כדי שהצדדים לא ייפגשו פעם נוספת בבית המשפט, אני מורה על מתן ארכה בת 24 חודשים, כפי שמתירים גם נהלי המנהל ומצהירה כי ביטול הסכם הפיתוח ואי הארכתו בהתאם להמלצת התמ"ת נעשו שלא כדין ועל כן בטלים.